צוק איתן: המו"מ שאחרי

משא-ומתן, מושג אשר אנו נתקלים בו פעמים רבות במדינת ישראל, הוא תהליך ארוך ומורכב, רווי אינטרסים ומשחקי כוח, אשר מתנהל בדרך כלל במחשכי חדרים ומעט מאוד ממנו נודע בסופו של יום לציבור. זהו תהליך אשר עשוי להיות זריז ונקודתי, כמו שאנו רואים לא פעם במהלך מבצעים צבאיים ומלחמות, אך הוא יכול גם להימשך עשורים רבים, כדוגמת המו"מ להסדר קבע עם הפלשתינים. ד"ר לסלי טריס, ראש התוכנית הבינלאומית בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה וחוקרת מו"מ ותיווך בסכסוכים בינלאומיים מנסה לשפוך קצת אור על התהליך המורכב. "צריך שניים כדי להתחיל סכסוך ולפחות שניים כדי לסיים אותו", אומרת ד"ר טריס. "אי-אפשר לסיים סכסוך ללא הסכמת הצד השני. במבצע צוק איתן היה מצב מיוחד מאחר שלא מדובר בשתי מדינות, אלא צד אחד שהוא למעשה ארגון טרור שכמעט ולא מוכר על-ידי אף גורם כגוף לגיטימי. הדבר מצריך תהליך של תיווך ובניית אמון. השלב הראשון במו"מ כאלה הוא מה שנקרא 'Pre Negotiations', מו"מ מקדים. כולנו מכירים את הבדיחה ב"ארץ נהדרת" בה שני כהן בחיקויה את ציפי לבני מתגאה בהישג המשמעותי שלה במו"מ: הסכמה על המפות שיהיו מתחת לבורקסים על שולחן המו"מ". זה אומנם נשמע מעט מוגזם, אך במקרים רבים התנאים המוקדמים למו"מ מאוד קריטיים להמשך התהליך. לפני שמתחילים לשאת ולתת צריך להחליט על דברים רבים: איפה המו"מ יתקיים, באיזו תדירות, מיהם הדרגים המשתתפים, האם תהיה הכרה הדדית, מי יקבע את סדר הנושאים הנידונים וכו'. "במו"מ לסיום מלחמת ויאטנם למשל, היה דיון ארוך על צורת השולחן, האם הוא יהיה עגול או מלבני וההשלכות של מיקום הגורמים השונים סביב השולחן", מתארת ד"ר טריס וממשיכה: "חוסר האמון בין הצדדים היה כה גדול שהם אפילו לא היו מוכנים לשבת אחד מול השני". אחרי שמגיעים להסכמות בעניינים ה'שוליים', מתחיל בדרך כלל המשא-ומתן עצמו בדרגים גבוהים יותר, מסבירה ד"ר טריס: "ככל שהדרג גבוה יותר, הדבר מעיד על מחויבות הצד כלפי המו"מ. הנושא ונותן שם את התדמית שלו על השולחן במקרה של הצלחה או כישלון".

לעיתים קרובות נוצר מצב בו חוסר האמון הוא כל כך חזק שהצדדים לא מוכנים לדבר אחד עם השני, כפי שראינו גם במבצע "צוק איתן". במצב כזה דרוש מתווך. "כניסת מתווך לתוך משא-ומתן משנה לחלוטין את תמונת המצב, והדיון נהיה תלת צדדי", אומרת ד"ר טריס. "זה נדיר שהמתווך משמש כצינור מסרים בלבד, ולרוב הוא מגיע עם אינטרסים משלו, אותם הוא מנסה לקדם במו"מ". ב"צוק איתן" ראינו מקרה קיצוני של התופעה כאשר מצרים לא הייתה ניטרלית כלל. בדרך כלל המתווך צריך להיות מקובל על שני הצדדים, אך כאן החמאס הוצמד לקיר על-ידי הקהילה הבינלאומית ולא הושארה לו ברירה אלא לקבל את תיווכה של מצרים. "מצרים מצידה החזיקה באינטרסים רבים בעימות הזה, שהיו קרובים מאוד לאינטרסים של ישראל ולכן היא גם הייתה מוטה", מציינת ד"ר טריס. למרות שעל פניו הסכסוך היה בין ישראל לחמאס, פעמים רבות מצרים פסלה את דרישות החמאס עוד לפני שהן הגיעו לישראל. "ישנן רמות שונות של מתווכים, מרמת סיפוק התנאים למו"מ, בה המתווך מייצר את התנאים האידיאליים, כמו מיקום ניטרלי, תקציב, העברת מסרים מצד לצד והכל על-מנת שהצדדים יוכלו לדון אחד עם השני בדרך היעילה ביותר. בנוסף המתווך מגיע עם שלל אסטרטגיות תיווך אותן הוא יכול להפעיל על-פי שיקול דעתו, מעין מקלות וגזרים שהוא יכול לתת לצדדים כדי להקל עליהם את קבלת הפשרה או מנגד, שהמשך הסכסוך יכאב מאוד. בהסכם השלום עם מצרים למשל, ארה"ב שילמה הרבה מאוד כסף לשני הצדדים בתמורה להסכם", מספרת ד"ר טריס. על המתווכת התורנית, במקרה זה כאמור, מצרים, ועל האינטרסים שלה במהלך מבצע "צוק איתן" ואחריו במשא-ומתן ניתן להגיד דברים רבים. "השלטון במצרים חדש יחסית וצריך להוכיח את הלגיטימיות שלו בפני העולם. סיום סכסוך כל כך מתוקשר יכול בהחלט לבסס את מעמדה של מצרים באזור בפרט ובעולם בכלל. מעבר לנתון זה, מצרים תיווכה במערכות קודמות בהצלחה והייתה הבנה כי יש לה כבר את כל הכלים הדרושים כדי להביא גם את העימות הזה לכדי סיום", מסבירה ד"ר טריס. מעבר לכך, המהפכה אותה הנהיג לפני כשנה הגנרל דאז והנשיא כיום, א-סיסי, הייתה כנגד שלטון האחים המוסלמים במצרים, ארגון שהחמאס מהווה שלוחה שלו ברצועת עזה. כמו-כן, החמאס הואשם לא פעם גם בעידוד הטרור המשתולל בסיני ולכן לא היה זה מפתיע שמצרים רצתה לראות את החמאס מוכה ומושפל.

לאחר השגת הסכמה על מסגרת המו"מ ועל זהות המתווך, מגיע התהליך עצמו של הצגת עמדות וניסיון הגעה להסדר. "כל מהלך בתהליך הזה הוא קריטי", מספרת ד"ר טריס. "האם אתה זה שמניח הצעה ראשונה על השולחן או שאתה מחכה שהיריב יציע את הצעתו ואז אתה מסתכן בלהעלות את היריב על עץ שהוא לא התכוון לעלות עליו או מנגד לתת לו לקבוע את הטון. ההצעה צריכה להיות כזו שמצד אחד אנו נהיה מוכנים להתפשר על פחות ממנה, כי הרי תמיד נדרשת פשרה בסופו של דבר, ומאידך-גיסא, לא מוגזמת מדי כי אז היריב עלול לפוצץ את התהליך. קצב ההתקדמות בנוסף, צריך להיות מדוד, גם כדי לבחון את אמיתות הכוונות של היריב וגם כדי להכשיר את הקרקע בקרב האזרחים לקראת ההסכם". לכן, ראינו במבצע "צוק איתן" תופעה של משלחת שנוסעת למצרים וחוזרת ארצה הלוך ושוב, זאת מעין מחויבות זהירה, או בשפה הדיפלומטית "חזרה להתייעצות". גם זהות הנושא ונותן קובעת: עד כמה הוא בקיא בפרטים הטכניים של הנושא הנידון והאם יש לו אינטרסים פוליטיים מעבר לדיון העקרוני. "במקרה כזה דרושים קווים אדומים", מסבירה ד"ר טריס: "הנושא ונותן צריך להיות תחום בתוך מסגרת מסוימת בה הוא יודע שמותר לו לגלות גמישות. באופן כללי חשוב שהנושא ונותן ידע להבין את הצד השני, את הדאגות והצרכים שלו וכיצד ניתן לתת עליהם מענה מבלי להתפשר בנושאים החשובים עבורו". למעלה מחודשיים לאחר סיום מבצע "צוק איתן", אנו נמצאים בין משאים ומתנים. האחד על גורל רצועת עזה והשני מול הרשות הפלשתינית שאותו רבים הספידו כבר מזמן. מהתבוננות מעמיקה בתהליך אפשר להבין למה זה לוקח כל כך הרבה זמן ובעיקר למה יש כל כך הרבה חוסר אמון בין הצדדים. "אמון הוא בסופו של דבר מה שיקבע את הצלחת המו"מ, אתה לא תתפשר מול מי שאתה לא מאמין לו שיעמוד בהבטחותיו, ואת האמון הזה צריך לרכוש במעשים. כאשר יש מצב של אכזבות חוזרות ונשנות מהצד השני, קשה ללכת לאיזשהו מהלך", אומרת ד"ר טריס. "אין נוסחה מדויקת למו"מ מוצלח, יש כאלה שאומרים שחוש הומור עוזר מאוד ומשחרר את האווירה, האחרים טוענים שמתווך חזק ונחוש הוא הפתרון". בכל מקרה, צפויים לנו ככל הנראה עוד משאים ומתנים רבים, כך שנמשיך לשמוע את המושג הזה, בינתיים, עוד פעמים רבות.