לדברי אוצרת התערוכה, שושי נורמן, התערוכה מציגה שיתוף פעולה בין שני אמנים, המדברים בשפה אמנותית דומה, גם אם הם בעלי זהות מובהקת ושונה. "שניהם מושפעים מן העבר, מהמסורת ומהתרבות שעליה גדלו והשפעות אלה ניכרות באמנותם", אומרת נורמן. התערוכה מעודדת התבוננות ודיאלוג, מעלה שאלות ומעל הכל מבקשת לבטל את הפחד ההדדי; היא מוכיחה שקיום משותף, המחפש נקודות השקה ותחומי עניין מקבילים, מאפשר לכל אחד לשמור על זהותו, אך גם לצאת נשכר מנוכחות האחר.

אחמד כנעאן, כשמו, משייך את עצמו לכנענים שהתגוררו באזורנו בתקופת המקרא. אחת הדמויות שחוזרות על עצמן בעבודותיו היא דמותו של צלאח א-דין שאיחד את האומה הערבית והצליח להדוף את הצלבנים. כנעאן מבטא בדמותו של צלאח א-דין את כמיהתו לעולם מוסלמי שיש בו גורם מאחד, לעומת הווה מסוכסך ומפוצל. "אחמד הוא אמן פלשתיני, בן הארץ הזו, המתייחס בעבודתו גם להיסטוריה הקרובה", מספרת נורמן. "הוא נותן ייצוג לדמות הפליט ועל-ידי כך מתחבר לטראומה המשפחתית והלאומית של המלחמה בתקופת קום המדינה, שבה נפוצו חלק מבני משפחתו למדינות השכנות וחלק מנכסי המשפחה המורחבת הולאמו לטובת מדינת ישראל. הביקורת שלו ביחס למעמד התושב הערבי והפליט בארץ מוצאת את ביטויה בציוריו".

לעומת כנעאן, משה קסירר מקיים דיאלוג עם דמות הישראלי השורשי, העברי, דור מקימי הארץ המתחדשת, אלה שהפכו את הכובע טמבל לסמל. קסירר מתייחס לסמל זה כאל ישראליות שאבדה ולקחה איתה אידאלים נשגבים ואהבת מולדת. ליצירתו של קסירר ישנם שני עוגנים עיקריים: האחד נעוץ בעבר הרחוק ושואב את השראתו מסיפורי התנ"ך, ואילו השני אחוז בחיי ההווה בגליל. נקודת המבט הרעננה והמקורית שלו יוצרת את הגשר בין שתי התקופות והופכת את היצירה של קסירר לעכשווית. "כנעאן וקסירר מציירים את הנוף הארצי והאנושי הקיים סביבם", מסכמת האוצרת, שושי נורמן. "לשניהם יש ביקורת, סמויה וגלויה, כלפי החברה שהם חיים בה, ושניהם, כל אחד מסיבותיו, מביטים בכמיהה אל עולם שהיה ואיננו עוד, של חיים שהתנהלו ביתר פשטות מצד אחד ומצד שני ברוח של אידיאליזם וחזון".