ביני לבין שתי הנשים הצעירות התפתחה במהירות שיחה נעימה, שבאופן סמוי כללה גם בחינה הדדית מקרוב. בביישנות אבל בסקרנות גלויה הן התעניינו ברקע שלי, בקשר שלי לכלה ובעובדת היותי מתקרבת ליהדות. לאורך השיחה התחבטתי מאוד ביני לבין עצמי עד כמה אנחנו יכולות לגשר על הפערים? עד כמה הן יכולות בכלל להבין את התיאורים שלי, את העולם הרגשי, החווייתי והמחשבתי שלי, ואני את שלהן, כשהמפגש בינינו הוא כל כך שונה, כמעט כמו של שני יצורים משני כוכבים שונים, שנפגשו זה עתה לראשונה על הירח. אבל דווקא אז, כשסיפרתי שהתקרבתי ליהדות, ודיברתי על תהליך ההתקרבות שלי, אותו הייתי בטוחה שיהיה להן קשה מאוד להבין, זיהיתי פתאום איזה ניד ראש נרגש, ומבט מוכר בעיניים של אחת מהן. כשהן כבר התחילו להחליף ביניהן מבטים וחיוכים, הבנתי שהן כנראה מסתירות איזה סוד. כשהסקרנות שלי כבר הייתה בשיאה, עצרתי משטף הדיבור שלי וחיכיתי להסבר מצידן. ואז בלומה, החברה של שרה הסתכלה עליה כמבקשת אישור, וכשזו הנידה בראשה לחיוב, היא פתחה בהתרגשות ואמרה: "את יודעת, שרה היא קצת כמוך. היא לא נולדה בחסידות שלנו. היא הצטרפה אלינו לפני כמה שנים...". הייתי מופתעת לחלוטין. פערתי את פי והבטתי בשרה, שהייתה נראית קצת מובכת, בתדהמה שלא יכולתי להסתיר. פשוט נאלמתי דום. ברגע אחד קרסו כל החומות. פתאום כבר לא עמד מולי 'יצור' מכוכב אחר. יותר מזה, התברר לי ששרה היא אפילו בת לאותה משפחה ענפה שגם אני זוכה להיות חלק ממנה כבר כל-כך הרבה זמן. מתקרבת ליהדות? בתוך תולדות אהרון? יש חיה כזאת? עכשיו היה זה תורי לשאול אותה שאלות, רק שאני לא הייתי כל כך ביישנית כמותן, ואפשר אפילו להגיד שהייתי אמיצה. מאוד אמיצה אפילו. מהר מאוד התברר לי ששרה נולדה באחת הערים במרכז הארץ, עיר שהכרתי היטב, בשכונה שרחוקה מלהיות בעלת אופי דתי, למשפחה מסורתית ומטבע הדברים גם למדה בבית ספר שאינו שומר תורה ומצוות. בשלב כלשהו שרה החלה לשמוע שיעורי תורה בכל מיני מסגרות, ועם הזמן החלה בתהליך של התקרבות ליהדות, יחד עם כל בני משפחתה. מאוחר יותר, היא השתתפה בחתונה של אחת החברות שלה, ומישהי, שהיא חסידת תולדות אהרון, ראתה אותה בין האורחות והציעה לה להשתדך עם בחור מהחסידות, שפשוט כבר היה 'מבוגר', בן 23, ועדיין לא מצאו לו כלה בתוך החסידות. אותה אורחת חשבה ששרה עשויה מאוד להתאים לו. התגובה הראשונית של שרה הייתה כמובן התנגדות מוחלטת. אבל האישה הנחמדה הציעה לה לשקול את הדברים ולא לשלול כל-כך מהר. וכך, בסופו של דבר, נפגשו השניים לפגישה ראשונה, שהייתה קצרה ומהוססת (ארכה עשר דקות בלבד) והובילה לעוד פגישה (של כמה שעות טובות), ולעוד אחת, ובסופו של דבר החליטו השניים להינשא. בתקופת האירוסין, שרה למדה יידיש ושינתה את סגנון הלבוש שלה, וגם למדה קצת מההנהגות של החסידות (אותן היא ציינה באורח מפתיע כמשהו שהוא לא שונה בהרבה מהעולם החרדי הסטנדרטי). היום הם נשואים באושר כבר כמה שנים ואפילו הורים לילד, ואם במקרה תיתקלו בה - אין סיכוי שתוכלו להעלות על דעתכם שהבחורה הזאת נולדה אי-פעם עם שם אחר, במקום אחר, לתוך עולם אחר ושפה אחרת לחלוטין מזה שהיא משתייכת אליו היום.

בהמשך שאלתי אותן - איך מתנהל שידוך בתולדות אהרון? החברה של שרה ענתה לי בלי שמץ של מבוכה ש"אצלנו ההורים בוחרים את החתן ואז נפגשים איתו לשיחה של עשר דקות ומיד אחר כך סוגרים על חתונה". כשניסיתי להסביר את הפרדוקס שאני חשה בצעד שכזה, היא חייכה אליי בנועם והסבירה שהם פשוט מאמינים באמונה שלמה שהשם בוחר להן את החתן ושזה משמיים, ולכן אין להן צורך להתלבט או להביע דעה לגביו. עוד היא אמרה, שהשיטה הזאת מוכיחה את עצמה כבר לא מעט שנים, כי באמת רוב הזוגות בתולדות אהרון נשואים באושר. הוקסמתי מהביטחון האמיתי שהיה לה כשהיא אמרה את זה, ומכמות האומץ הנדרשת מאדם לחיות בכזאת אמונה פשוטה. השיחה שלנו המשיכה ונסובה סביב עניינים שונים, כמו גם סוגיית ההשתלבות של שרה בתוך החסידות. כמו כל מישהי שהתקרבה ליהדות, שמעתי גם משרה ש"לפעמים כשקשה לי אני מזכירה לעצמי שהתקרבתי ליהדות ואני שם לא בגלל האנשים, אלא בגלל הרצון להיות קרובה להשם". מאוחר יותר, בחתונה עצמה הן פיזזו ברחבת הריקודים כהוגן, גם לצלילי שירים שידעתי שאין שום סיכוי שהן שמעו מעולם, מחייכות את החיוך הרחב ביותר שהיה להן, ומשתדלות בכל כוחן לשמח את הכלה היתומה שהן נסעו כל הדרך עבורה גם בלי להכיר אותה בכלל. מלבדן, ראיתי על הרחבה גם בחורה רווקה, מתולדות אהרון, שרצתה מאוד לשמח את הכלה ולהפתעתי התחילה לרקוד לפניה ולעשות 'סלטות' באוויר וגלגלונים בדיוק מושלם ובמקצועיות, ואז התוודעתי לכך שאפילו הטיפוח של תחביבים מהסוג הזה מותר שם, רק בצורה קצת אחרת, סולידית יותר. במהלך כל השיחה, התקשיתי להתעלם מהזיק שהאיר מתוך העיניים של השתיים. אולי כי בדמיון שלי הנשים האלה תמיד הצטיירו כבויות משהו, חסרות חיות. הפלא רק גבר, כשהרגשתי כמה משמעות וגאווה מצטרפות לעשייה שלהן. שאלתי אותן למשל, למה הן הולכות עם כיסוי הראש השחור - והן הסבירו לי בשמחה גלויה שככה זה הכי צנוע. כששאלתי על חיי הקהילה שלהן, התברר לי שחסידות תולדות אהרון זה ממש 'עולם קטן': מדובר בחסידות מלוכדת ושוקקת חיים, שאת כל המשאבים להם היא זקוקה - היא כבר מצמיחה מתוכה, רוב הזמן מבלי להזדקק ל'טובות' של אחרים מ'בחוץ'. בדרך נשחטו לי גם כמה פרות קדושות, כששמעתי למשל שכמעט כל הגברים עובדים, ועוד כל מיני דברים שתקצר היריעה מלהכיל.

הרגשתי כמה הנשים האלה שלמות עם המקום שלהן. כמה הן שמחות בו. כמה הן חיות אותו באמת, וקינאתי בהן מעומק הלב. לרגע הייתה לי אפילו הארה, כשהבטתי בהן והבנתי שבעצם לא הם המסוגרים ש'חונקים' את עצמם, אלא אנחנו. אנחנו אלה שהתרחקנו מעצמנו כל-כך, עד שהתרנו לעצמנו לחיות במסגרת כל-כך מתירנית ומודרנית, בניסיון לחקות תרבות גויית ריקה מתוכן. אנחנו אלה שחונקים את עצמנו בכל הבלי העולם הזה עד שכמעט לא נשאר מקום גם לנשמה. יותר מזה: אם היינו עונים על השאלה איך באמת חיים של יהודי היו צריכים להיראות, בכנות ועם יד על הלב - היה לנו ברור מעל לכל ספק שכמוהם בדיוק. זה יישמע אולי הזוי, אבל אני מבינה עכשיו שה'קיצוניות' שחשדתי שהם לוקים בה, היא כלל לא נחלתם של חסידי תולדות אהרון; זו בעצם הנחלה שלנו. נשמע מופרך? רק תסתכלו איך רובנו כחברה מגדלים את הילדים שלנו... נשמות קדושות ויקרות, שקיבלנו כפיקדון מבורא עולם כדי להחזיר אותם באותו מצב, ובכל זאת אנחנו מתעקשים לגדל אותם בתוך כל הבלגן של מדיה מלוכלכת שכוללת אייפונים, אינטרנט וטלוויזיה, גורמים להם לאבד מוקדם מדי את התמימות הנדירה שהם נולדים איתה. מנגד, סיבוב אחד קצר במחוזות מאה שערים והשוני העצום יתבהר לכם כהוגן, בשנייה הראשונה שתפגשו את אבריימי ורבקי שלהם ודומיהם, משתובבים להנאתם ברחובות, במשחקים שאצלנו שכחו כבר מזמן איך משחקים, מסולסלי פאות ושובי לב, בעלי שמחת חיים ותמימות שכבר חשבנו שאבדו מזמן מן העולם.

בסופו של הערב נפרדתי משתי נשים יקרות בידיעה שלמדתי שיעור עצום שהותיר בי לא מעט רשמים, ומי שהיו אחראיות לשיעור שלי היו דווקא שרה ובלומה. נפרדתי מהן בתחושת קנאה צורבת שפשטה ופושטת בי בכל פעם שאני רק נזכרת בהן. גיליתי דרכן כמה אני מתגעגעת לעצמי. לנקודה האמיתית, הפשוטה והטהורה שרוצה בכל מאודה לקיים רצון השם בשלמות. חשתי לרגע שלו יכולתי הייתי זורקת את כל המסכות והקליפות שאני אחוזה בהם, של מוסכמות חברתיות, בגדים וצווי אופנה שאני (עדיין) משועבדת להם. כמה פשטות מצאתי בבלומה, החברה של שרה, שריגשה אותי עד דמעות, שעה שהרימה את התינוק הרך שלה וחייכה אליו חיוך ענקי ונטול איפור, ומלמלה לו כמה מילים אוהבות ביידיש, והוא החזיר לה גרגור של הנאה. כמה תמימות, שכבר חשבתי שאבדה מן העולם, מצאתי בהן... כמה צניעות אמיתית, נקיות, שלווה ומאור פנים. זה לא סתם שאומרים שהנשים הכי יפות בעולם הן הנשים של מאה שערים. כמה יומרני שזה עשוי להישמע, אבל דווקא במקום הכי שמרני מצאתי אור גדול. לו יכולתי, כנראה שהייתי מניחה בצד הדרך את כל המיטלטלין הכבדים שאני סוחבת עימי, ממסע ארוך ומייגע, ומתמסרת כל כולי אל תוך הפשטות והתמימות של מאה שערים.