למעשה, שלוש מדינות מתחרות על השוק הבינלאומי בהקשר לפיסטוק: אירן, אמריקה וטורקיה, הנחשבות ליצואניות הגדולות ביותר בעולם של אגוזי הפיסטוק. ייצוא הפיסטוקים באירן מהווה כ-50 אחוזים מסך כל הייצוא החקלאי ממדינה זו, והוא נחשב לענף הרווחי ביותר באירן. ב-2007 יבול ענף הפיסטוקים הגיע לשיא של 280,000 טון, ובאותה שנה ייצאה אירן כ-200,000 טון. אולם בשל תנאי מזג האוויר הקשים באירן כשנה לאחר מכן, יבול הפיסטוקים צנח ב-2008 ל-100,000 טון בלבד. על-פי הערכות שונות, הרווחים מייצוא הפיסטוקים מאירן ב-2007 הניב סכום של 1.2 מיליארד דולר. משפחתו של נשיא אירן לשעבר, רפסנג'אני, נחשבת לאחת מהמשפחות העשירות באירן, שכן בבעלותה מטעי פיסטוקים רבים המניבים יבול רב, שחלקו הגדול מיועד לייצוא.
בשל תנאי מזג האוויר באירן בשנת 2008, כבשה ארצות-הברית לראשונה את הצמרת העולמית עם יבול של 185,000 טון, בדומה לשנת 2007. מדינת קליפורניה היא האחראית ל-98 אחוזים מסך כל היבול של הפיסטוק בארצות-הברית. לצדם של מגדלי הפיסטוקים בקליפורניה עומדת אגודה חזקה ורבת השפעה, שהקציבה בעשור האחרון סכום של למעלה מ-2 מיליון דולר למחקרים נוספים בתחום. המגדלים האמריקנים בשיתוף פעולה עם הממשל האמריקני פועלים בתחום מזה שנים, בניסיון לדחוק את רגליהם של המגדלים האירניים. אך השאלה הגדולה היא, האם באמת יש לאמריקנים סיכוי לכבוש את העולם באמצעות הפיסטוק? על-מנת לקבל תשובה נאותה לשאלה חשובה זו, יש להגדיל ראש בשאלת ההבדלים המהותיים בין הפיסטוק האירני לפיסטוק האמריקני, וממנה לדלות את התשובה לשאלה הראשונה.
אם תרצו, הכל זה עניין של טעם ותו לא. כפי שנראה מהמשך הדברים, שוב ניווכח שכאשר מדובר בטעם או ריח, שום דבר לא יצליח לחולל שינוי של ממש בתחום זה או אחר, גם לא אידיאולוגיה, שנאה או איום קיומי. ליתר דיוק, כמו שהעולם אומר: "על טעם וריח אין להתווכח".
הפיסטוק האירני נחשב לפיסטוק המשובח ביותר בעולם. נשיאי אירן נוהגים לכבד את אורחיהם הרשמיים מרחבי העולם בצלוחית פיסטוקים בגאווה גלויה, בדומה לאזרחים האירנים הפשוטים שנוהגים לעשות זאת עם אורחיהם.
קשה אומנם להבדיל בין הפיסטוק האירני לזה הטורקי, אך אין כל ספק שניתן להבחין בהבדלים הגדולים בין הפיסטוק האמריקני לזה האירני: הפיסטוק האמריקני - כמו כמעט כל דבר שמקורו מארצות-הברית - הוא גדול יותר מהפיסטוק האירני, אך טעמו הרבה פחות טוב מהפיסטוק האירני. על נתון זה אין עוררים, והאירנים, בדיוק כמו האמריקנים עצמם, מודעים לעובדה זו היטב.
ב-2008, בעקבות הלחץ האמריקני על ישראל להפסיק את ייבוא הפיסטוקים מאירן, נעשו מאמצים לשווק את הפיסטוק האמריקני בישראל, ובמקומות אחדים בישראל כבר החלו לשווק את הפיסטוק האמריקני. אולם הצרכנים הישראלים הבחינו בהבדל וביקשו את הפיסטוק הקטן והטעים יותר.
על-מנת לעודד את שיווקו של הפיסטוק האמריקני, בעלי קיוסקים אחדים החלו להוריד את המחירים או ניסו לערבב את הפיסטוק האמריקני עם הפיסטוק האירני, אך לשווא. הישראלים העדיפו את הסוג הטוב ביותר, חרף העובדה שמרביתם כלל לא ידעו שמקורו מאירן או מטורקיה. התברר, כי הישראלים מעדיפים 'טעם' טוב על פני 'אידיאולוגיה', למרות שלא התעמקו יתר על המידה בשאלת מקורו של הפיסטוק שנכנס אל ביתם. כך למעשה הכריע טעמו של הפיסטוק האירני את השוק בישראל.
אם כבר מדברים על טעמו הייחודי של הפיסטוק המקורי ועל ההערכה של החך היהודי לדבר האמיתי, כדאי להעלות על הכתב עוד חלק קטן ממאמרו של ד"ר יוחאי סלע בהקשר הזה מהימים של אחרי מלחמת ששת הימים. עם תום המלחמה והתבוסה הערבית, לפתע החלו כותבים מצריים אחדים להביע רגשי געגוע ליהודי מצרים שגורשו ממנה בחוסר כל. אחד מהכותבים הללו, שביקש להביע בפני קוראיו את הדייקנות היהודית ועמידתה העיקשת על הפרטים הקטנים, סיפר על יהודי מצרים שעסקו בשיווקם של פיסטוקים קלויים, שאיכותם וטעמם נודעו למרחוק.
הכותב המצרי ציין נקודה מעניינת, שלדעתו ניתן היה להבחין כבר בשנות ה-40 של המאה הקודמת בהבדלים התרבותיים בין היהודים לערבים במצרים דווקא בעזרת הפיסטוק הקלוי. הוא הביא לכך כדוגמה את אופיים של הסוחרים היהודים במצרים שהיו בוחרים את הפיסטוק הטוב ביותר ולא חסכו באמצעים כדי להשיגו; את קליית הפיסטוק שלהם שנעשתה בזמן מדוד ומדויק, על-מנת להעניק לו את הארומה המיוחדת; ואת הרווח המדויק בין קליפותיו של הפיסטוק שמכרו הסוחרים היהודים כדי להקל על פתיחתו ואכילתו.