איך הוכיחה ג'ודי ניר מוזס שלום שהיא באמת פרחה?

אז מה היה לנו כאן? ירון לונדון אחד, שיש לו נטייה מוכרת ומפורסמת לומר את אשר ליבו ברבים, בעיקר כאשר אותו 'על ליבו' מלווה בטון מתנשא ומלא חשיבות עצמית. ולמולו, יש לנו ג'ודי ניר-מוזס-שלום אחת, שרוצה להתנהג כאילו היא מעל זה, אבל מצליחה להיכשל באופן מפואר. אז מה היה לנו כאן? ג'ודי ובן זוגה שיחייה השר סילבן-סטיב-שלום, עשו בר מצווה לבן שלהם. באמת שיהיה במזל. הם הזמינו את כל עשירי וחשובי המדינה, כנהוג בשמחות מסוג זה ובערבי מימונה למיניהם. הם עשו פוזות יפות למצלמות, שפירנסו כמה וכמה צלמים, וכמה וכמה עורכי מדורי רכילות שפרסמו את התמונות האלה. ראה ירון לונדון כי רע, והחליט להתבטא בפומבי כנגד מיסיז ניר-מוזס-שלום, ומה שהוא רואה כשילוב מסוכן בין הון לשלטון. למעשה, לונדון לא היה כל כך מתוחכם ופשוט קרא לזוג הממשלתי "פְרֶחִים". אז מה היה לנו כאן? ג'ודי ניר-מוזס-שלום לא נשארה חייבת, והגיבה ללונדון בדף הפייסבוק שלה בזו הלשון: "ירון לונדון, מבינה שלקחת ללב את העובדה שלא הוזמנת לבר מצווה של בני. מצטערת, הוזמנו רק אנשים שאנחנו מוכנים להיות בקשר איתם, ולא כאלה שזורקים להם פרורים עקב עברם המרשים, ומחזיקים אותם במקום עבודתם מרחמים. קנאים נטולי חיים כמוך ידידי. היות ואני לעומתך אדם עם לב טוב, מבטיחה לפרגן ולהזמין אותך לאירוע הבא שלנו". אז מה היה לנו כאן? בניסיון לצאת מגניבה ועם ידה על העליונה, הוכיחה ניר מוזס שלום שהיא בדיוק מה שירון לונדון קרא לה - פרחה. כי רק פרחה מתמודדת עם האשמות מטופשות שכאלה, בקרב קללות תחת הכותרת "הכל חוזר אליך וקקה בידך". הוא קרא לה מטומטמת, אז היא תקרא לו זקן, הוא מסביר לה במילים כאלו ואחרות שהיא לא באמת אישה ברמה, והיא מצידה קוראת לו קנאי. במקום להגיב בקצרה ובאלגנטיות (או לא להגיב בכלל), ירתה ניר מוזס שלום בתותחים הכי קלים, אך גם הכי מבזים שהייתה יכולה לירות, ובתכל'ס יצאה פרחה. (טל לוין)

אחרי החודש האחרון, חייבים להודות שיש לזקוף לזכות ערוץ 1 כמה הישגים לא רעים - נכון, בוני גינצבורג עדיין צריך לעבור שיעור או שניים אצל מודי בראון, גם לדני נוימן יש מה ללמוד משגיא כהן ואם ממש נתאמץ גם בלייט נייט המונדיאלי של ברמן וגרנט - נצליח למצוא בעיות. ובכל זאת יש לומר מילה טובה לערוץ הראשון - הצלחתם לא להירדם בשידור במשך חודש שלם ולספק סיקור טלוויזיוני לא רע, ואפילו ב-HD. ועכשיו, אחרי חודש מפרך של כדורגל ללא הפסקה ושל דממה טלוויזיונית מוחלטת בערוצים המתחרים בכל מה שלא קשור לגברים שרצים אחרי כדור - הספרדים אולי יכולים לנשום בשקט, אבל הערוץ הראשון דווקא פחות. כי עם כל המחמאות שמגיע לערוץ הראשון לקבל, בואו נודה על האמת: זו לא המשימה הכי קשה בעולם לשכנע את צופי ישראל לצפות בכדורגל ועוד במונדיאל. המבחן האמיתי של הערוץ התחיל יום אחרי הגמר - דווקא עכשיו ערוץ 1 צריך להוכיח את עצמו ולהבטיח עונת שידורים שתיראה מוצלחת לפחות כמו הפרומו החדש ששודר בין משחקי הגמר, בו משתתפים קרן מור, טל פרידמן וכוכבים נוספים. הפרומו הזה מבטיח תוכניות חדשות שנראות טוב מתמיד בנוף של רוממה. דווקא עכשיו על הערוץ להוכיח שהוא מתאים את עצמו לרוח הטלוויזיה של היום ולעשות רפורמה אמיתית ולא רק הבטחות סרק זקנות ומיושנות. ובקשה נוספת אל הערוץ הראשון: אנחנו כבר יודעים שאתם יודעים לבחור את התוכניות הטובות של ה-BBC. עכשיו תוכיחו שאתם גם יודעים לעשות הפקות מקור טובות, גם אם לא ברמת ה-BBC, לפחות ברמה שעשיתם לפני הרבה שנים טובות. (אפרת בארי)

המונדיאל נגמר ואתם מתבקשים לשמור על השקט - ערוץ 1 כנראה חוזר לישון. ומה נשאר מקדחת השידורים הזו? לא הרבה. אחרי שנדמה הברברת הפרשנית הקלוקלת, הזיכרון החזק הוא זה שלא תשדיר החסות של "מנטה" ובו מציעה הרשת מארזים מותאמים לאירועים מיוחדים כמו מארז "סליחה ששכחתי" או "סליחה שאיחרתי". אז קודם כל מגיע ל"מנטה" סחתיין על עבודת הקופי והארט, שהצליחו לסחוט תשומת לב גם בפורמט היבשושי והארכאי של שקופיות החסות. אבל מה עם רעיונות נוספים? למה לעצור כאן? מה לגבי מארז "ערה?" שיכיל בקבוקון וודקה זול, קונדום ופתק עם מספר של תחנת מוניות? אולי מארז "מה, אחי?" אותו תביאו לחברים בזמן ביקור ויכיל ניירות גלגול, בקבוק קולה ואיזה מאנצ'? ומה עם מארז "באתי לנחם אותך אחרי שחבר שלך זרק אותך" ובו חבילת גלידה בטעם עוגיות, סרט בנות דביק וטישו? אבל המארז הנחשק ביותר הוא מארז "לא באמת אכפת לי" ובו לא תמצאו כלום. בדיוק כמו בטבלאות הרייטינג של הערוץ הראשון (סער גמזו)

קאלט השבוע: יותר שנון מליאור נרקיס. באמת ההפקה המוזיקלית מצוינת, המילים יושבות בדיוק במקום, ואחרי שתי כוסיות ערק גם אתם כבר לא תבחינו בין "ערב טוב לך" לבין הפארודיה הזו של מאיר יהב, "ערק טוב לך". נכון, יש בה מוטיבים שמעודדים אלימות נגד נשים, אבל אנחנו חייבים להדגיש כי מדובר בפארודיה. ועוד אחת מצחיקה ממש.

בוויקיפדיה נפתח הערך 'חופש' בתיאור: "מושג מופשט המתאר היעדר אילוצים ואפשרויות פעולה לא מוגבלות". וואלה? להורים שבינינו בוודאי יש השגה קטנה, פיצפונת, על ההגדרה היפה. זה מתחיל ביולי, שבו לרוב עוד ניתן להתקמבן עם איזו קייטנה בעלוּת מופקעת המונחית על-ידי מקבץ בני-עשרה תשושי גוף ולב. הילדים אומנם שם, ואנחנו אומנם במשרד, אבל הראש... הראש עוסק בחישובי חישובים ובתתי התארגנויות, שגוזלים כל שאר-רוח שהיה בנו, ומותירים אותנו חשופים לנזקי החום והלחות, מיואשים עד חורמה מהעומד לפתחנו. ואז בא אוגוסט המר, שבו אבאמא מנצלים כל בדל חופשה שנצבר או נותר באמתחתם, מגייסים את הדודה, השכנים ממול, הגנן, ו...אל תגלו ליצחק קדמן שמדי פעם אנחנו גם חותכים (לא, לא ת'וורידים!) ועפים למשרד לחצי שעה, כשהם בוהים באיזה חתול או בארנב עם איקס על הפה בטלוויזיה. ממש בלי שירגישו. אוטוטו חוזרים. אח, איך היו נראים חיינו אם האושר הזה ששמו "החופש הגדול" היה מקוצר בכמה שבועות, וחלקו הנותר היה מפורגן על-ידי המדינה בדמות " Vacances" חינני ולגיטימי לכל בני הבית. כמה נחת היינו שואבים מהילדים וכמה כיף היו אלו מפיקים מהחופשה, במקום השעמומון הלוהט. אז הנה נקודה למחשבה לשר החינוך, גדעון סער. אמר כבר לאון בלום: "אדם חופשי הוא מי שאיננו מפחד ללכת עד הסוף במחשבתו". (גלי פיאלקוב)

זוכרים את הסיפורים על כיכר העיר? המקום אליו הגיעו התושבים וקיימו בו שוק דעות, המקום שבו יכולתם לומר את מה שמציק לכם ולקבל במה, המקום, שהרבה פעמים במהלך ההיסטוריה, התקיימות בו האירועים החשובים ביותר בזמן אמת. המקום הזה, שנמצא במרחב הציבורי ואמור לשרת את כולנו כתושבי העיר, הופקע השבוע על-ידי עיריית תל אביב, והוא כבר לא ממש פתוח בפניכם. במסגרת מאבק, שאני שותף פעיל בו, ללגליזציה של קנאביס בישראל, ביקשנו לקיים עצרת בכיכר רבין. עצרת שקטה, מכובדת ומנומסת שבה יתכנסו בכיכר תומכי הלגליזציה ויקיימו בינם ובין עצמם ועם העוברים ושבים דו שיח בנושא. עיריית תל אביב, שמאד אוהבת הומואים, מלחמות מים, עצרות פוליטיות, אירועים מסחריים ועוד התרחשויות המוניות, כנראה לא מחבבת במיוחד את ציבור מעשני הקנאביס והיא מיהרה להציב בפני מארגני העצרת מכשול – רוצים את הכיכר? תשלמו! העירייה פשטה יד ודרשה ממארגני העצרת סכום שערורייתי של 16 אלף שקלים בכדי לקיים את ההפגנה. עד כאן חופש הדיבור. מישהו בעירייה חושש כנראה להפחיד את העוברים והשבים בכיכר רבין עם מראות קשים. "הנרקומנים" והמשתמשים שהיו עשויים להגיע לכיכר כנראה נדמים לאנשי העירייה כיצורים מגודלי קרניים ומצמיחי זנבות שראוי להרחיק מן העין וגם ממרכז העיר. כי מה הוא חופש הביטוי לעומת ניקיון הרחובות וביטחון הציבור? העצרת המדוברת התקיימה אתמול (חמישי) בגן צ'ארלס קלור בעיר, הרחק מעיני הפקידים ודוחפי העפרונות מהעירייה, והייתה הצלחה מסחררת. המאבק יצליח ובסופו של דבר נחזור לכיכר עם ג'וינט שמן רק כדי לגלות בה מפגן תמיכה פאשיסטי ולאומני שקיבל אישור חריג ונערך בלי תשלום. (סער גמזו)