מטרה לילית - ז'אנר בלשים חדש

הקושי להגיע לאמת העובדתית - לאמת בספר יש אופי חמקמק. אפילו האמת העובדתית של חלק גדול מן האירועים אינה ודאית וקיימות לגביה מגוון נרחב של השערות והסברים סותרים. כך לדוגמה, מסופר כי אב המשפחה נפגע בתאונה ונשאר משותק. השמועות על נסיבות התאונה מגוונות: קיימות שמועות שהסוס העיף אותו בשל נחיל ארבה שהגיע, או שמועות אחרות המספרות על התקף שארע לו בעת קיום יחסי מין, או לחלופין כי אחד מבניו הרעיל אותו. גם לגבי דוראן יש מגוון רחב של סיפורים ושמועות שעל-פי טבעם משתנים עם הזמן "בינתיים האגדה כבר השתנתה, הוא לא היה עוד דון ז'ואן, לא עוד צייד ממון שבא לתפוס יורשות דרום אמריקניות, הוא היה נוסע מסוג חדש, הרפתקן שסוחר בכסף מלוכלך, מבריח נייטרלי שמעביר דולרים במכס בעזרת הדרכון הצפון-אמריקני שלו והאלגנטיות שלו. אישיות כפולה, שני פרצופים, תחתית כפולה" (ע' 39). הקושי להגיע לאמת הפרשנית - רות לנד בספרה "על פרשנות והבנה" (הוצאת אונ' תל אביב, 2010) מבדילה בין המפענח או חוקר פרשיות הרצח החותר לחשוף עובדות לבין הפרשן החותר לגלות את האפשרויות הגלומות באובייקט. הפרשן ,לגישתה, אינו צריך לעמוד בתנאי אמת ,ולשיטתה אין לשפוט פרשנות כאמת או שקר. זאת בניגוד לפענוח. הסופר ריקרדו פיגליה רואה גם בחקירת מקרה הרצח סוג של פרשנות לגבי העובדות ומשמעותן. גם אם אין מחלוקת על האמת העובדתית, הפרשנות של העובדות היא מגוונת ומשתנה. "העיירה כולה שיתפה פעולה בשיפור הסיפורים והשבחתם. שינו מניעים ונקודות מבט, אך לא החליפו דמות; וגם לא שינו דבר במאורעות, רק באופן שבו התייחסו אליהם. לא היו עובדות חדשות, רק פרשנויות שונות" (ע' 39). הקושי להגיע לאמת בשל מציאות רב-ממדית - המציאות וההתנהגות האנושית היא רב-ממדית ומתבטאת בהתנהגות שונה של אותם אנשים במצבים שונים. כותב הסופר: "אנשי העיירה חיים בשתי מציאויות, עם שתי מערכות מוסר, בשני עולמות, מצד אחד הם מתלבשים בבגדים אנגליים ומסתובבים בשדות בטנדר שלהם ומברכים את הפועלים כמו אדונים פיאודלים, ומצד שני הם נכנסים לכל הקומבינות המלוכלכות ועושים עסקים עם סוחרי הבקר ועם היצואנים בבירה" (ע' 54). הקושי להגיע לאמת בשל מורכבות המערכת - קרוצ'ה השוטר מנסה למצוא סדר הגיוני באירועים. חלק מן הקושי להבין ולהגיע לאמת קשור למורכבות המערכת שתלויה בגורמים רבים מדי. טוען קרוצ'ה: "מה שאנחנו קוראים לו מניע יכול להיות משהו שלא הבחנו בו: לא משום שהוא מסתורי, אלא משום שרשת הגורמים רחבה מדי. צריך לרכז, לתמצת, למצוא נקודה קבועה באופק. צריך לבודד איזה נתון, ליצור שדה סגור, אחרת לא נוכל לפתור את התעלומה לעולם" (ע' 105-104). הקושי להגיע לאמת בשל הצורך לסווג - הקושי להגיע לאמת הוא גם בניסיון האנושי למצוא קווי דמיון בין אירועים שונים ובכך לסווגם לקבוצות או לקטגוריות מסוימות. אומר קרוצ'ה: "נראה לי שקואטו אומר שהדברים שנראים שונים הם למעשה זהים, ואילו אותי מעניין להראות שהדברים שנראים זהים הם למעשה שונים" (ע' 105). הקושי להגיע לאמת בשל הידיעות הקודמות והשקפת העולם שלנו - קושי נוסף להגיע לאמת הוא חוסר היכולת להתנתק מן הראייה השגרתית או הנטייה שלנו להבין דברים באופן שמותאם להשקפת העולם שטבועה בנו. בספר מובא ציור שמזווית מסוימת ניתן לראותו כארנב ומזווית אחרת כברווז. אומר הקומיסיארו: "ארנב וברווז הכל בהתאם למה שאנו יודעים לפני שאנחנו רואים...אנחנו רואים את הדברים בהתאם לאופן שבו אנו מפרשים אותם...אתה רואה מה שאתה יודע ואתה לא יכול לראות אם אתה לא יודע...לגלות זה לראות באופן אחר מה שאף אחד לא הבחין בו (ע' 106-105), זוהי גם דוגמה שמביא ויטגנשטיין בספרו Remarks on the Philosophy of Psychology. ולכן הידיעה, באורח פרדוקסלי, יש לה לעיתים מימד של דעה קדומה, והיא מטה אותנו לכיוון מחשבה מסוים ומונעת מאיתנו את הגילוי. "מאחר שהוא לא יודע שום דבר על שום דבר, יכול להיות שיגלה משהו. זאת הייתה התזה של קרוצ'ה. פעם היית צריך לדעת מה יקרה, אמר לו, עכשיו עדיף להסתובב על עיוור ולראות מה יוצא" (ע' 134-133). הקושי במציאת הסיבות הראשוניות - קיימת שאלה עד כמה אחורה בזמן עלינו להרחיק כדי להבין את סיבת התופעות. אומר לוקה: "האירוע הזה היה ציר מרכזי והוא ניסה להבין את השרשרת שהולידה אותו. הוא יכול לחזור לזמנים הקדומים ביותר כדי להגיע לרגע המדויק שבו נוצר; רצף משוער של סיבות מתחלפות (ע' 185). דרור בורשטיין בספריו משלב לעיתים אירועים קוסמיים מלפני מאות מליוני שנים על-מנת להמחיש שכל התופעות היום נעוצות באירועים קוסמיים שהתחוללו שנים רבות קודם לכן. הקושי להגיע לאמת בשל החשש כי הדברים ינוצלו לרעה - חלק מהקושי לפרש, אומר איש הכמורה המשמש מזכירו של לוקה, הוא העובדה שהתיאולוגיה הנוצרית בשלביה הראשונים דמתה לכת חשאית שידעה שיש בין שורותיה בוגד, ולכן ניסחה ניסוחים סתומים כדי להתגונן מפניו. הסופר עושה גם הקבלה בין הדת הנוצרית עם שנים-עשר השליחים ובגידתו של יהודה איש קריות לבין המציאות הכלכלית ותחושתו של לוקה שאביו בגד בו כשניסה למכור את החברה ללא ידיעתו. אומר לוקה: "יש בוגד בקרבנו...זו צריכה להיות הסיסמה הבסיסית של כל ארגון (ע' 171).

קרוצ'ה מגיע לאמת באמצעות אינטואיציה לא ברורה שבמסגרתה הוא שומע כל מיני צירופי-מילים שלגביהם נאמר "צירופי המילים המשונים האלה באו לו בחטף, כאילו מישהו מכתיב לו אותם. גם התחושה שמכתיבים לו הייתה -מבחינתו - עובדה חד-משמעית" (ע' 50). צירופי המילים מגיעים אליו כמו זכרונות. הסופר מרמז כי ניתן אולי להגיע לאמת באמצעות התת-מודע המבטא הבנה אינטואיטיבית שאינה תוצאה של חשיבה אנליטית, ובכך אולי להתגבר על ההטיות של החשיבה ההגיונית המושפעת הן מידיעות עבר והן מאופן הבנתנו את העולם, ובכך עלולה להשפיע עלינו, כאמור, כמו דיעות קדומות. ההבנה, לפי קרוצ'ה, היא סוג של עמדה נפשית ולא תהליך לוגי רציונלי. ההבנה "זה לא לגלות עובדות, וגם לא להגיע למסקנות הגיוניות, ובוודאי לא לבנות תיאוריות, זה רק לאמץ את נקודת המבט הנכונה כדי לתפוס את המציאות" (ע' 106). ההבנה מבחינתו היא תחושה שאולי לאחריה יבוא ההסבר. אומר קרוצ'ה: "לא צריך לנסות להסביר מה קרה, צריך רק שיהיה מובן. קודם אני צריך להבין את זה בעצמי" (ע' 74). מבחינה זו גישתו של לוקה להשתמש בחלומות כניסיון להגיע לאמת חייו דומה לגישתו של קרוצ'ה להגיע לאמת. הסופר מלווה את הספר בהערות שוליים, המשוות לספר צורה של תחקיר מדעי וממחישות באופן אירוני כי גם המתודות המחקריות המדעיות האמונות על דיוק עובדתי אינן מקרבות אותנו לאמת.

פרשנות כשינוי מציאות - הפרשנות, כאמור, לפי גישתה של רות לנד, היא חקר האפשרויות הגלומות ביצירה האמנותית כמו גם בחיים עצמם. מבחינה זו, האמת העובדתית היא רק אפשרות אחת שהתממשה אך לא בהכרח היחידה. לפי גישה זו, אין תפקיד הפרשנות להגיע ל"אמת", אלא להציג אחת מן האפשרויות. ניתן לראות באנשים השואפים לשנות את המציאות "פרשנים" המבקשים להשיג מציאות אפשרית שונה מזו הנוכחית. לוקה הוא אידיאליסט מסוג כזה שההמצאות שעליהן הוא שוקד באובססיביות הן מהות חייו. "האשימו אותו שהוא לא מציאותי, שהרגליים שלו לא על הקרקע, אבל הוא חשב על זה לא מעט. המדומה איננו הלא ממשי, המדומה הוא האפשרי, מה שטרם קיים, וההשלכה הזאת אל העתיד מקפלת בתוכה בו-זמנית את מה שקיים ואת מה שאינו קיים" (ע' 174-173). פרשנות כבחינת סיפור החיים - לוקה משתמש בשיטתו של קרל יונג לבחון את זהותו ולהבין את חייו, את כיוונם ולפעול בהתאם. הוא עושה זאת באמצעות בחינת תכני חלומותיו מתוך ניסיון לזהות בהם תבנית משותפת. המטרה היא להשתמש בתובנות אלו לפתח דגמי מכונות חדשים במפעל (קיימת זהות בין המפעל לבין משמעות חייו. הביטוי בעברית מפעל חיים מתאים כאן). במסגרת השימוש בחלומות כפרשנות לחייו, הוא כותב משפטים המבטאים את החלומות וקורא את המשפטים תוך החלפת מיקום המילים (שיטה פרשנית). זה מאפשר לו לנסות לבנות משמעות אפשרית לחייו. החלומות הם אומנם מטפורה, אבל הם משמשים אמצעי לחפש את הזהה בשוני של הממשות. "הידע אינו חשיפה של מהות נסתרת, אלא קשר, זיקה, דמיון בין אוביקטים גלויים ולכן...אני יכול להתבטא רק במטאפורות" (ע' 182). החשיבה לעולם אינה פועלת בחלל ריק אלא רק מתוך הקשר. הפרשנות הספרותית כתהליך יצירה של הקורא - האם פירוש היצירה היא ניסיון להבין את כוונת היוצר, או שכל אחד בפרשנותו מעניק לה את התכנים שלו ויוצר אותה מחדש, כפי שניסח זאת רולאן בארת בספרו "מות המחבר". ריקרדו פיגליה מאמץ את גישתו של רולאן בארת וכותב כך: "זה לא שאנחנו קוראים ואחר כך חושבים, אלא אנחנו חושבים משהו וקוראים אותו בספר שנדמה כאילו כתבנו אותו בעצמנו אבל לא אנחנו כתבנו אותו, כתב אותו מישהו בארץ אחרת, במקום אחר, בעבר, שכתב אותו כמחשבה שטרם נחשבה, עד שבמקרה, תמיד במקרה, אנחנו מגלים את הספר שבו מנוסחת בבהירות, מה שהיה, באופן מבולבל, על סף מחשבתנו" (ע' 187).

הספר עוסק גם באובססיות של הגיבורים: של קרוצ'ה להגיע להבנת האירועים, של רוכב המירוצים הסיני שיוצר זהות נפשית עם הסוס ("זאת הייתה מטאמורפוזה, העברת נשמות בין הסוס לאדם", ע' 116) ובעיקר של לוקה שמסתגר במפעל כאשר ההמצאות עליהן הוא שוקד הן מהות חייו. האובססיה של הגיבורים היא סוג של קיבעון להגשים חלום. אבל הדרך להגשמת החלום כרוכה במחיר בלתי נסבל, ובכך טמון זרע הכישלון. רוב האובססיות מביאות למעשים קיצוניים ולמצבים שבהם כל בחירה מסתיימת בטרגדיה (לא נפרט כאן את הדברים על-מנת לא לפגום בחווית הקריאה).

כשנשאל קרוצ'ה לגבי מה האמת בסופו של דבר? הוא עונה: "זה לא נכון שתמיד מפענחים את הפשע...אין שום היגיון. אנחנו נאבקים כדי לשחזר את הסיבות ולהסיק מהן את ההשלכות, אבל אנחנו אף פעם לא יכולים להכיר את כל רשת המזימות...אנחנו מבודדים נתונים, מתעכבים על סצינות מסוימות, חוקרים כמה עדים ומתקדמים על עיוור. (ע' 211). בהמשך הוא מוסיף "צריך להמציא ז'אנר בלשים חדש, סיפורת פרנואידית, כולם חשודים, כולם מרגישים רדופים. הפושע כבר אינו פרט מבודד אלא כנופייה שיש לה כוח מוחלט. איש לא מבין מה קורה, הראיות והעדויות סותרות ומשאירות את החשדות באוויר, משתנים כביכול עם כל פרשנות" (ע' 212).