דב ברנע – אבי רעיון החינוך השוויוני בבאר שבע

דב (ברמר) ברנע נולד בשנת.1.17 במורביה, צ'כיה. התחנות החשובות בחייו: בראשית שנות השלושים עבר ברנע לפראג על-מנת ללמוד באוניברסיטה. הוריו שנותרו במורביה נשלחו כמו מרבית יהודי צ'כיה למחנות הריכוז וההשמדה טרייזנשדאט ואושויץ; הוא למד כמה שנים ומאחר שהאוניברסיטה נסגרה על-ידי הגרמנים, הוא הצטרף להכשרה ציונית והיה בין מייסדי תנועת הנוער "אל על". בשנת 1944 מונה לסגן מנהל מעון ילדים באושויץ-בירקנאו; לאחר המלחמה גויס לצבא הצ'כי והשלים בשנת 1946, תאר דוקטור למשפטים והתמחות במינהל ציבורי באוניברסיטת קארל בפראג; בשנת 1949 עלה ארצה עבד בחיפה, בגבעת חיים ובשנת 1953 היה יחד עם רעייתו מגדה מבין ראשוני כפר הנוער "נעורים"; בשנים 1953 - 1972 ניהל את (מחלקת) אגף החינוך והתרבות בעיריית באר-שבע; בשנת 1972 לאחר פרישתו מונה למתכנן במשרד החינוך והתרבות מחוז דרום ושימש כיועץ חינוכי במועצה אזורית "מרחבים". בין השנים 1989 - 1992 הציג ברנע שש תערוכות יחיד של צילומיו שהקנו לו שלושה תארים בינלאומיים באמנות הצילום לחובבים.

לאחר שהגיע ארצה בשנת 1949, שהה בקיבוץ גשר הזיו, שם פגש את מגדה שעמה יקים משפחה, אשר עלתה לפניו בשנת 1948 ונקלטה בקיבוץ רמת יוחנן. בשנת 1950 למד עברית באולפן "עציון" בירושלים וחיים יחיל (מי שיותר מאוחר היה למנכ"ל משרד החוץ), שיכנע את המשפחה הצעירה לרדת לנגב. ברנע שהיה אז בן 33, פגש את דוד טוביהו במשרדי "סולל בונה" בתל אביב בקיץ 1950, שהציע לברנע להצטרף לבוני באר-שבע. בשנת 1952 השתתף במשלחת מטעם מוסד "נעורים" הסמוך לכפר ויתקין ואף השתתף בטקס הנחת אבן פינה לבית הספר "אשל הנשיא". בעת הטקס בדרום קיבל הצעה מאריה סימון להצטרף למחלקת החינוך בבאר-שבע. באותה שנה היה מצב החינוך בעיר כדלהלן: כיתה אחת (ט') של בית-ספר תיכון שמוקמה בחדר קטן בשכונה א' וכללה 13 תלמידים מרומניה ומעירק. באותה שנה הקימה רשת "עמל" כיתה מקבילה עם 22 תלמידים. סופו של דבר ירדו דב ברנע ומגדה לבאר-שבע והתמקמו בדירה זמנית שהועמדה לרשותם בשכונה א'. ברנע קיבל משימה ממחלקת החינוך - להפעיל בית ספר תיכוני-עירוני בן 2 כיתות וכן לסייע לרשת "עמל" לאסוף את תלמידיה שהתפזרו. ברנע אסף ברחוב 60 נערים בני 14 ושכנעם ללמוד במגמת מסגרות. הוא תבע מההורים למסור את ילדיהם לכיתות וכן החל בסדרת דיונים על יחסי מורים-תלמידים. רבים מהנערים חזרו כך לספסל הלימודים.

בעשור הראשון לעבודת ברנע החלו להתעצב העקרונות שאפיינו את המחלקה לחינוך: קליטת ילדי העולים ללמידה בכל מחיר; אינטגרציה בחינוך, דאגה לחלשים ולחריגים והנחת היסודות לבית הספר "המקיף הראשון בארץ". כבר מהתחלה, זימן ברנע בוחנות פסיכו-טכניות מתל אביב עבור 33 תלמידים למבחן שנערך בבית הקולנוע "פרדייס" (שהיה לאחר מכן למשביר לצרכן). הבוחנות מיינו 20 מועמדים לכיתה ט', אחרים לכיתה נמוכה יותר וכמה מהם נפסלו לחלוטין. ברנע לא וויתר ונלחם בעירייה כדי למצוא להם לאלה שנפסלו, מקום חינוכי. ברנע נעזר רבות בשרה ב"ץ, שלמדה בירושלים וסייעה בניסיונה הרב בהכנת מערכת השעות. באותן שנים הייתה מגדה לגננת מיומנת ויותר מאוחר עסקה בחינוך מיוחד. מגדה הכירה היטב את אורח חייהם של המתיישבים החדשים והקימה את המוזאון לראשית ההתיישבות באזור במרחבים.

בעת ניהול האגף בעירייה נתקל ברנע בקשיים רבים. כך למשל ההורים שילדיהם שובצו לבית הספר "נטעים", שנחשב אז לבית ספר גרוע, פרצו הורים בעת השעורים והפריעו למורים בעבודתם ובפיהם דרישה - להעביר את ילדיהם לבית ספר שנחשב מעולה: "דגניה". המחלקה לחינוך נאלצה להזמין משטרה על-מנת להמשיך ביום הלימודים. על-רקע הפערים הגדולים בין רמת התלמידים ובשל הרקע הסוציו-אקונומי הנמוך של מספר תלמידים בהשוואה לאחרים שבאו ממשפחות בעלות יכולת, החל ברנע לעצב את רעיון "ההקבצה הבין-מוסדית", שיותר מאוחר זכה שיזכה לכינוי "ניסוי באר-שבע". ברנע נשלח לאנגליה כדי להתרשם ממערכת החינוך החדשה שצמחה שם לאחר המלחמה. הרעיון היה הקמת בית ספר בן 6 שנות לימוד בו מסיימים כולם 12 שנות לימוד חלקם עם תעודות בגרות וחלקם בלעדיה. בשנת 1953 ייסדה שרה ב"ץ את תיכון א' ובשנת 1954 קיבלה לידה פועה מנצ'ל את תפקיד ניהול מקיף א', אותו מילאה עד 1966. משנה זו עבר שרביט הניהול לידיו של מנחם שריד (אביו של יוסי שריד) שניהל את מקיף א' עד שנת 1979. באופן כללי ריכזו ילדים מכמה בתי ספר אשר חולקו לרמות לימוד שונות במקצועות העברית, החשבון והאנגלית. פועה מנ'צל יצאה אף היא לסיור בבתי ספר בבריטניה והתרשמה מבית ספר מקיף (בתמיכת מפלגת הלייבור) שהיה ערבוב של תלמידים מעל כיתה ט', הלומדים מקצועות עיוניים ומעשיים והלבושים יחד, באותם מדי בית הספר על-מנת למנוע תחושת אי-שוויון. בבתי הספר למדו במסלולים עיוניים רגילים וכן ב-25 מסלולים (מגמות) מקצועיות. הרעיון התאים לעולים החדשים בבאר-שבע ובשנת 1961 הוקם מקיף שני, "מקיף ג" ובשנת 1964 כתבו במחלקה חוברת מיוחדת בהובלת ברנע, שחזתה קדימה שבע שנים את התפתחות מערכת החינוך בבאר-שבע. החוברת תורגמה לאנגלית ונשלחה לבריטניה ולמדינות העולם השלישי כחומר הדרכה. ברנע הקפיד שכל ילד במערכת החינוך, בלי חשיבות למוצאו ולרקעו - יזכה לחינוך "במקיף" ויקבל זכות זאת ללא פרוטקציות.

ברנע הזמין את ד"ר פרי ממשרד החינוך לראות כיצד בונים בית ספר תיכון עבור ילידי העולים שאינם יודעים עברית. פרי נדהם אך אישר את תוכנית המקיף. הוא ביקר בכמה כיתות בעת השיעורים ולמד להעריך את רצונם של התלמידים ללמוד את השפה ולהיטמע באווירה הישראלית. מבית הספר הזה ודומיו יצאו לאחר מכן טייסים, רופאים, עורכי דין קצינים ועובדי ציבור בכירים. במקביל הטילו על ברנע לנהל בית ספר ערב לנערים עובדים במבנה בית הספר "בארי" בו למדו עד השעה 2100. במקום שררה מתיחות רבה בין ילדי העדות השונות שסבלו מרגשי נחיתות וחלקם היו מעורבים אף בעולם הפשע. סא"ל מיל. אריה סימון שעמד בראש המחלקה, מונה למפקד הגדנ"ע בבאר שבע וכך פרשה המחלקה את כנפיה על עוד ועוד נערים. המפלגות בעיר נערכו למאבק על נפש הנוער והמפלגות הדתיות בחשו אף הן בקדרה. למעברת חצרים נהרו אלפים שם התמודדו נציגי המפלגות ונוצרה שם תרבות נמוכה כולל פשע וזנות. בשנים 1955 - 1957 בראשות ברנע, הוקמו בתי הספר: נתיבות סיני, קורצ'אק, רמב"ם, ובית ספר לילדים חרשים-אילמים. נפתחה תחנת סיוע פסיכולוגית לתלמידים וכן הוקמה חווה חקלאית (בשטח בית החולים סורוקה של היום). נוספו עוד בתי ספר שברנע טיפל בהם: קארו, נירים, מוריה והבולט ביניהם: יעלים. קצב זה לא הספיק ומספר התלמידים שלמדו במשמרת שנייה (ערב) עלה ל - 1500. ברנע התגייס כולו למשימת פיזור התלמידים במסגרות החינוך וסייע לאריה סימון לספק כוח חינוכי ראוי בנגב ולהקים את המדרשה למורים; המחסור בכוחות הוראה הוביל את ברנע בעצה אחת עם בן-גוריון ומ' דיין ליצור את מסלול "חיילות-מורות" שהקלו על המחסור במורים בבתי הספר. כך למשל בתחום הדתי, נאלצו בתי הספר לקחת מתלמידי השמיניות כדי שישמשו כמורים. ברנע דחף כל העת להעלות את רמת השכלתם של המורים ודיווח כי בשנת 1960 מתוך 25 מורים בכיתות העיוניות היו רק 15 בעלי תארים. למרות קשיים אלה ובניגוד לרצון ההורים, החל ברנע לקדם את רעיון האינטגרציה בבית ספר "בארי" "ובאחווה", כאשר הוא נאלץ להתגונן מהתקפות שכוונו אליו מצד בעלי משרות בכירות בעיר.

באביב 1968 הגיע שר החינוך זלמן ארן בהסתר לבאר-שבע כדי ללמוד את סדרי ההוראה במקיפים ולהכין עצמו לקראת הדיון בכנסת בעניין הרפורמה בחינוך. לקראת המפגש הכין צוות בראשות ברנע חוברת על הישגי הרפורמה והחינוך/לימוד במקיפים בבאר שבע בעשור שבין 1970 - 1980. בבאר שבע הקדימו את קבלת הרפורמה והעירייה אישרה תוכנית זו כבר בשנת 1964 כולל הקמת בתי ספר מקיפים נוספים בעיר. לא תמיד ראו קברניטי העיר נכונה את ההתפתחות ומקיף ז', שנבנה צפונה מהמרכז, נחשב שנים רבות "לפיל לבן". סגן ראש העיר בנץ כרמל, היה מעורב בכל התחום החינוכי וניסה באמצעות הרפורמה לקדם את מעמדו לקראת ראשות העיר. בשנת 1972 החליט ברנע לפרוש מתפקידו בעירייה. מערכת החינוך גדלה מ-2000 תלמיד בשנת 1953 עת קיבל את תפקידו ל-25 אלף בפרישתו. בשנת 1972 למדו כבר 4000 תלמידים במסגרת התיכוניים. מנכ"ל משרד החינוך א' שמאלי הבטיח לברנע משרה חלקית בירושלים וברנע השלים באותו הזמן כתיבת חוברת על מערכת החינוך בבאר-שבע. ברנע שילב את עבודת הייעוץ במועצה האזורית מרחבים עם חצי משרה ברשות ליישוב הבדואים. הוא הקדיש מחשבה רבה לפיתוח מערכת ההוראה והחינוך בקרב השבטים, חקר אותה ואף הציע למשרד החינוך פתרונות מקוריים. משולם עד, כתב בעיתון "דבר" בשנת 1972 רשימה על הנעשה במערכת החינוך בבאר שבע והכתיר את פרישתו של ברנע בכותרת: "מר חינוך בבאר שבע פורש מתפקידו".

ברנע נהג לכתוב למוסף לעולים החדשים המנוקד של עיתון "דבר" שנקרא: "אמר". הוא דיווח על הקורה בעמק חפר, על מוסד "נעורים" שנוסד ב 1948 עבור ילדים שפונו מבן-שמן לשרון במלחמת השחרור, ולאחר מכן היה לכתב "אמר" בנגב שדיווח על התפתחות המושבים ועל כל שהתרחש באזור, כולל צילומים. ברנע נהג לחתום על כתבותיו בשם העט: "בר-אמר". תחת המדור "יומן באר שבעי" הוא שלח החל משנת 1953 עשרות כתבות מהנגב בנושאים הבאים: 2700 ילדים סיימו שנת לימודים בבאר שבע; קורס מסגרות נפתח במפעלי ים-המלח; בן-גוריון מצולם בעת עבודתו בשדה בוקר; עובדות ומספרים על התפתחות המושבים, הקיבוצים ועיירות הפיתוח; קידוח נפט באזור ים-המלח "מזל אחד"; לבנים ראשונות לבניין שיוצרו מחומר גלם בנגב; ז'אן פרו חופר בעיר אתר מלפני 5000 שנה; קיבוץ דבירה רוצה למחוק האות ה' משמו; גידול חדש האגבות; מסיימי המחזור הראשון בבית הספר "אשל הנשיא" ועוד. בשנת 1954 הוא כתב על: הבוטנים והכותנה בנגב; רביבים חוגגת חיבורה לקו מים; בניית המכון לחקר הנגב; הקמת בית משפט בדואי בבאר-שבע; להקת ריקודים של הפועל הרוקדת ללא הפסקה; תיאטרון באר-שבע והרפרטואר, ועוד. במקביל, פרסם לאורך שנות החמישים רשימות במקומון "קול העיר" ובעיתונים וביטאונים נוספים. כשצבר ניסיון בתחום, נשלח כיועץ חינוכי לאוגנדה יחד עם מהנדס העיר לאור והשניים חזרו נלהבים. בתחום הצילום הגיע ברנע לדרגה גבוהה ביותר. הוא זכה בפרסים בינלאומיים חשובים לצילומי חובבים. פרס ATIAP (אירופה-אסיה); פרס LRPS (אנגליה); פרס EIPAS בישראל. ברנע צילם את הנגב המתפתח, את באר-שבע הנבנית ואת הבדואים שעברו אט אט מאורח חיים נוודי להתיישבות קבע. צילומיו התפרסמו במחקרים רבים, ספרים ואלבומים שהתמקדו בנגב ובבאר-שבע בעשורים הראשונים למדינה.

באוגוסט 1953 כתב ברנע: "תייר (יהודי) מאמריקה נכנס לקפה "כסית" בבאר-שבע וחיפש הזדמנות לנסוע למחצבים שבמכתש... איזה אבן מחוסנת ביותר בפני האקלים שאל. הסבירו לו את סגולותיהן של אבנים שונות. כשהגיע למחצבה גילה התייר את כוונותיו. ...איזו אבן מאבני הנגב טובה יותר, וגם יפה יותר, למצבה בבית הקברות (שם בארה"ב). והתייר הזמין כמה טונות של אבנים בצבעים שונים בתור דוגמאות. בימים הקרובים ישלחו...לחיפה ובחורף הבא, יוכלו יהודי ברוקלין והסביבה לבחור לעצמם מצבה מתאימה מן האבנים שיביא בעל היוזמה". בנובמבר 1953 שלח כתבה גדולה על קידוח הנפט "מזל 1 בנגב": הנקודה הראשונה לקידוח נפט במדינה; התנאים הגאולוגיים מעודדים אומרים המומחים; קודחים מטכסס מדריכים את הפועלים שלנו. ברנע ביקר באתר הקידוח ליד ים-המלח ודיווח: "כאן, בסביבת ים-המלח יוכרע.. אם המחנה הצנוע של האהלים וסוכות ומגדל הקידוח הראשון שלנגד עינינו יהפכו לעיר נפט, אם נקודת הניסיון "מזל 1" תצדיק את שמה". ברנע הרבה בתיאור הנוף הפראי והדגיש את הפואנטה בכתבה על הקידוח: "הטבח, (השף) הגיע לנקודת הקידוח מרמת אביב". בכתבה אחרת שאותה הכתיר בכותרת "הפלחה קודמת לכדורעף" סיפר ברנע על ביקורו בקיבוץ בית קמה ביום חג החמש. הוא דיווח מהשטח על המפגשים והאירועים, מנה את הכלים החקלאיים החדישים בענף הפלחה והרחיב על ההצגה שהכינו החברים "מעין הכבשים" שהוצגה לפני כן ב"הבימה". לשאלתו מדוע בחרו בהצגה זו ענה רכז המשק: "אם אינני טועה, אומר אני, הציגה זאת הבימה, כן, מפסיק אותי נחום - הם לא הצליחו, בוא ותראה את המחזה אצלנו". ברנע דיווח על בית החרושת "אשלים" שיצא מכונות חיבור וסיכות לטורקיה והגדיל לעשות שתיאר את הישגיה הספורטיביים של קבוצת הכדורעף. "יעקב גרוף, חבר הקיבוץ, הוא חבר נבחרת ישראל בכדורעף, השתתף באליפות העולם במוסקבה וגם בפריס. ...בארון הזכוכית שבחדר התרבות מצאנו שבעה גביעים שבהם זכתה הקבוצה בתחרויות שונות. בחמש השנים האחרונות השתתפה הקבוצה ב-80 משחקים וניצחה ב - 73." בכתבה גדולה אחרת סיפר על "רביבים חוגגת חג-מים" לאחר שחובר הקו באורך 22 ק"מ מירוחם דרך משאבי שדה לרביבים והוביל לשני הקיבוצים 500 מטר מעוקב מים ליום. בחגיגה הופיעה להקת ריקודים ובמרכז הערב עמדה מסכת שנכתבה בידי יונת ואלכסנדר סנד, "לעולם נשיר למים", אשר הולחנה על-ידי תאודור הולדהיים מבית אלפא. כתב ברנע: "מי שלא יבוא היום לחג המים ברביבים, לא ידע שמחה מהי. חג זה הוא סיום של פרשה בת 12 שנה. פרשת מאבק של חלוצי הנגב, פרשה של צימאון ותקווה ואכזבה - וגמר מוצלח". ברנע ראה עצמו עיתונאי המדווח על הנעשה בקרב הבדואים ויצא בכתבה מינואר 1955 בשם: "השיכים ישפטו, המדינה תוציא לפועל". המאמר כתוב בנוסח הסבר לעולה החדש מדוע מלבד חוקי המדינה ומוסדות השיפוט שלה, יש לאפשר לבדואים להמשיך במקביל במסורת השיפוט שלהם: "בימי המנדט הייתה לשיכים של הבדואים סמכות לשפוט בעניינים כאלה בתוך השבט (ברנע התכוון בעיקר לתחומי הסכסוכים הקשורים בכבוד האישה והשבט). עתה באה המדינה להסדיר את עניין השיפוט המיוחד הזה...לכן הוחלט לתת לתשעה שיכים בנגב סמכות של שופטים שבטיים. בקרוב יפתח בית דין כזה בנגב בסמוך למושב עומר...ועבריינים מ - 18 השבטים הבדואים היושבים בנגב יובאו לפני שיכים-שופטים אלה...המדינה היא שתוציא את פסקי הדין לפועל".

תרומתו של דב ברנע במחלקת החינוך העירונית, שהייתה לאחר מכן לאגף הייתה מכרעת. גישתו הבלתי מתפשרת שתבעה ממוסדות העיר וממוסדות החינוך המקומיים והארציים לאפשר לכל נער ונערה ללא התחשבות במוצאם וברקע הסוציו-אקונומי שלהם לזכות ב-12 שנות חינוך - יצרה מסורת מפוארת שבמרכזה "בית הספר המקיף" המקנה לכל תלמיד תעודת סיום ואשר נלמדה לאחר מכן ברחבי הארץ.