פעמים באותו יום נשאלתי אם אכתוב על מיריי וולף. מסתבר שכולם, מלבדי, ציפו לכך. זה היה מובן מאליו. רק לי, פטירתה של מיריי הייתה דבר אישי, כמו גם החברות שלנו של השנים האחרונות. נפגשנו במקרה לגמרי (ויש כמובן שיתקנו אותי מיד ויגידו ששום דבר לא קורה ״במקרה״). הקרע בקהילה היהודית בלוס אנג׳לס הלך והעמיק, הלך והחריף, עד כדי כך שהפדרציה היהודית נאלצה לעשות מעשה. מה עשו? התחילו בתוכנית (אך כרגיל אף פעם לא סיימו) של ״התנהגות תרבותית, מנומסת ושיח״. הזמינו מכל קצוות הקשת ממנה מורכבת הקהילה לסדרה של ערבים, שכן הגענו למצב שלא היינו מסוגלים אפילו לדבר זה עם זה (המצב מאז רק הדרדר, והיום מי שדובק בנשיא טרמאפ הוא לפחות התגלמות השטן עלי אדמות, אם לא יותר גרוע מכך, ולכן מוקצה מחמת מיאוס). העיתונאית, החוקרת והסופרת נורמה זייגר ואני התיישבנו ליד המעבר, ואני זוכר שהסתובבנו והצגנו את עצמנו לזוג שישב מאחורנו: מיריי וברי וולף. זו הייתה התחלה של ידידות מופלאה. לאחר שהכרנו, התחלתי לשים לב לשם הזוג בראש רשימת התורמים הגדולים בערב זה ובערב אחר, מקום השמור בד״כ לתורמים בשש ובשבע ספרות. הם גם היו חלק מקבוצת התורמים הגדולים שמנסים להתחמק ולהמנע ממגע עם העולם החיצון, שכן עולם זה רודף אחריהם כל הזמן לקבל כסף. כך הם קשורים אלו לאלו, כולם במצב דומה מבינים את הלך הרוח וממעטים להיות בקשר עם אחרים, שכן כמעט ללא יוצא מן הכלל תמיד זה מגיע לידי בקשת מתת כסף. כך דרך החיים. מיריי וברי היו בלתי נפרדים. הם הגיעו לפעילויות הגוף הישראלי שרק נוסד אז, כסנוניות המבשרות את מעבר חלק מהתורמים הגדולים ממעוז הפדרציה למעוזים חדשים, שכן הפדרציה נכשלה בתפקידה כגוף האמור להגן, לבסס ולפתח את הקהילה המקומית טרם הוא יוצא לעסוק ב״תיקון עולם״, אך עוד יותר היא נכשלה בשמירת הקשר עם ישראל ובהגנה בחירוף הנפש על ישראל. עד כדי כך נכשלה שכמה מהמקטרגים הגדולים יצאו מהקהילה היהודית וזוכים עד עצם היום הזה לתמיכה מהפדרציה. כך החלו הנדודים ממעוז הפדרציה למעוזים קדמיים, שונים, הנושאים בנטל ועומדים הכן להלחם (כך לדוגמה, מיריי וברי היו בין התורמים הגדולים של Stand With Us). את מיריי הערכתי מיד מההתחלה. כמו כמה מרעיה לקבוצת הסופר-עשירים, גם היא שלחה אימיילים מדי יום (ולפעמים יותר מפעם אחת ביום). אך בניגוד להם (שחלקם אפילו לא טורחים לקרוא את האימיילים בעצמם, כה עסוקים הם שיש להם צוות עובדים שזה תפקידם), מיריי הייתה פותחת כל אימייל בכמה שורות על החומר שהיא העבירה. היא הייתה בעלת ידע רב, עוצמה אינלקטואלית בלתי מתפשרת ודעות ברורות. כך ציפיתי תמיד לאימיילים ממיריי, שכן מלווה לכל אחד מהם היה חלק ממנה, חלק מנשמתה שהיא האצילה עלינו - הקוראים. ההבדל בין מיריי לשאר בעלי הממון ניכר היה בדרך נוספת. אצל מיריי הכל היה אמיתי, ישיר, לא מזויף, ובנקל ניתן היה להרגיש זאת. אומרים על נשיא המדינה הנוכחי שהוא ״אחד העם״, ״אחד משלנו״. אצל מיריי גם אם ברור היה שהיא אינה אחת מאתנו, היא התייחסה לכל אחד ואחת מאתנו כאל שווים, אנשים שחשוב היה לה לשמוע את דעתם, אנשים שהיא העריכה. פעם הסביר לי מישהו שתכונות שהיו לאנשים טרם הגיעו לידי דרגות כוח בעלות עוצמה כבירה או לידי כסף אדיר פשוט הוגדלו - אדם טוב מטבעו, מחשבותיו וצורת התנהגותו ימשיכו להיות טובים, והוא ימשיך לעשות טוב כל ימי חייו. כך בדיוק היה אצל מיריי וברי. למיריי וברי, שאלו נישואיהם השניים, 11 השנים שהיו יחדיו הפכו אותם לבלתי נפרדים. איני יודע מה יקרה עכשיו, לאחר שמיריי עזבה את העולם, אך ברי נראה מוכן, כאילו שמיריי עדיין כאן, לצידו לעד. מיריי אהבה בישול, או אולי את ההכנות לשבת וליום טוב, והיא עסקה בכך במלוא המרץ והנשמה. אך היא גם אהבה לקבל את השבת בשיר ובמזמור, וכך זכינו כל אלו ברשימת התפוצה שלה בקטעי מוזיקה או שירה או מופע לכבוד שבת מדי שבוע בשבוע. אפילו כשהיא לא הייתה בעיר, או כשהייתה בחופשה אי-שם על סיפון אונית פאר, היא הקפידה לשלוח מתנות אלו, שאולי לא נשלחו בצורה אישית, אך היו מיועדות לכל אחד ואחת כמתנה מיוחדת, כאור נרות שבת, ריח החלה וההרגשה המיוחדת של קבלת השבת. הבישול וההכנות לשבת ולחג היו רק חלק מההווי היהודי שליווה את מיריי והיה עצם מהותה. היא נולדה כשאמה הייתה בחודש השביעי, בתנאי מאסר במהלך מלחמת העולם השנייה. את השואה היא ניצלה, בתור ילדה, והשואה, כמו גם התקומה, ליוותה אותה מרחק שבעה עשורים אחר כך. היא הייתה מדברת בפני קהלים רבים, בבתי ספר ובמקומות אחרים, ומספרת על השואה, סיפור משפחתה וסיפור עמה, העם היהודי. היה זה תפקידה, שליחותה, משימתה והאתגר שלה להגן על המדינה היהודית ועל העם היהודי, ובזה בדיוק היא עסקה - בין בישול לבין תמיכה במוסדות וארגונים רבים. איני זוכר את סיפור הצלתה, למעט אלמנט אחד ממנו, האלמנט היהודי, הדתי, זה העולה מהנשמה אל על, שם למעלה, לקב״ה. לא בשאלה או במאנה, בתלונה או בתהיה, כי אם בתודה, בהתעוררות מלאה של הגוף והנשמה. אביה, שהיה רב, נהג לתקוע בשופר. עד יומו האחרון כשהוא בשנות התשעים., הוא נהג לתקוע בשופר מדי יום ביומו, ומיריי, עד יומה האחרון נהגה להאזין לתקיעת השופר שלו. לפני שנתיים, עת נורמה זייגר ואני הכנו תוכנית על הימים הנוראים, הזמנו את מיריי כאורחת בתוכנית, ואף האזנו ביחד עם מאזינינו כולם לתקיעת אותו השופר ולסיפורה של מיריי. כשהגיעה העת לחגוג את יובל לשיחרורה ואיחודה של ירושלים, כשרצינו לשחזר את אותה תקיעת השופר על-ידי הרב גורן בכותל, ביום השלישי למלחמה, בשבעה ביוני, 1967, רצינו לקשור זאת לגורל העם היהודי. מדי חג אנחנו מבטיחים ״לשנה הבאה בירושלים״ כמו גם ״אם אשכחך ירושלים״. רצינו, לאחר חמישים שנה של עיר מאוחדת המאפשרת חופש לכל אדם באשר הוא אדם, לזכור ולא לשכוח, לשמוח ולהודות לקב״ה על כל הניסים והנפלאות שעשה עמנו בימים ההם ובזמן הזה, על כך ש״החיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה״ ועל כך שהוא בחר בעיר ירושלים לשבת בה בקרב עמו, בקרבנו, אותו עם קשה עורף, ילדיו. קשרנו לפיכך את ההבטחה להעלות את ירושלים על ראש שמחותנו ולא לשכוח אותה, את החורבן של בית המקדש הראשון והשני ואת עצם הפלא ששמו בירת ישראל המודרנית וביקשנו ממיריי לספר לכל המשתתפים באירוע הרשמי של מדינת ישראל בלוס אנג׳לס על אביה שתקע בשופר ועל עצם העובדה שהיא ניצלה בשואה. היה זה בדיוק לפני חצי שנה, וזו הייתה ההופעה האחרונה של מיריי על הבמה בפני קהל כה רב. אני, שמהלך חודשים דיברתי עם מיריי בטלפון וקולה נשמע כה חזק ובוטח, נדהמתי שכראיתי אותה, כה חלושה ושונה ממה שהייתה בעבר. היא בדיוק עברה טיפולים נגד סרטן, שכבר התפשט לארבעה איברים נוספים, אך את זאת למדתי רק חצי שנה אחר כך, ימים ספורים לפני פטירתה. אך מיריי עמדה ודיברה, ושש מאות וחמישים אנשים האזינו בקשב רב. את חותמה היא השאירה על כולנו, ויום למחרת היא אפילו לא זכרה את שאמרה, כה מרגש המעמד היה. טוב שהארוע הוקלט, והקטע מופיע באינטרנט, כך שכל אחד יכול לראות ולשמוע. והנה אנו נמצאים למדים עד כמה חשוב לבקש ולעמוד על כך שנשמע את הסיפורים האישיים, לגעת, לחבק, לנשק את אותו ניצול שואה, שכן הדור הולך ונעלם, ורק אותו מגע-מבט-רגש שחדר ולא מרפה הם שיהיו וישארו אתנו. פעם נוספת מיריי הגיעה, והיא הייתה חלשה עוד יותר, אך איך ניתן לוותר על החזן הראשי של צה״ל שי אברמסון בביקור השנתי בבית הכנסת של בורלי הילס? זוג הכרטיסים שחיכה למיריי ובעלה שלח אותם בטעות ליציע של מעלה (שם המקומות עלו חמישית מהמקומות עבורם הם שילמו), אך למיריי דבר לא הפריע את ההרגשה העילאית, השמימית, הנפלאה והנהדרת של שי אברמסון וחיילי צה״ל במופע. היא ישבה מרותקת, והמופע כאילו היה פרטי רק עבורה. אף מילה על זוטות כמו כסף או כרטיסים, טעות או חוסר כבוד כשנשלחו לשבת במקום במקום הכבוד בישיבה של מעלה. כך הייתה מיריי. עבורה כל אדם היה אדם, חשוב ומיוחד, בעל ערך מיוחד. איזו זכות נפלה בחיכי להכיר את מיריי, להיות קרוב אליה ואל בעלה ואולי, רק אולי, להחשיב את עצמי ולהחשב כ״חבר״. למדתי רבות ממיריי. להלחם בכל העוצמה. דבקות במטרה. החשיבות של החיים במלואם - בושם ריחם ובליל מראם, טעמם והמוזיקה שהם מפיקים - ובתוך כל חושים אלו, החשוב מכל אותה שייכות של כולנו לעם היהודי ולארץ ישראל. אך יותר מכל, למדתי לא לאמור נואש, גם כשיודעים בדיוק מה יקרה, גם אם לא בדיוק מתי, ממשיכים קדימה, בגו מתוח, בראש זקוף וברוח טובה. עושים את המירב ואת המיטב; ומנסים ליהנות מכל רגע. אי-אפשר להפרד ממיריי כראוי. היא לא רצתה בכי וצער, כי אם שמחת חיים. היא לא רצתה דיבורים, והאולם שהיה מלא ב-250 אנשים, מראשי הקהילה ושועיה, כמו גם פשוטי העם, נפעם כשהחזן שר את מזמור כ״ג של תהילים, מזמור לדוד: ה׳ רועי, לא אחסר. ... גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירע רע, שבטך ומשענתך המה ינחמוני. ... דשנת בשמן ראשי, כוסי רוויה. אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, ושבתי בבית אלוהים, לאורך ימים. כך בדיוק הייתה מסכת חייה של מיריי, והחזן שר, בנעימה של יום חג, לא של אבל וחורבן. שר ולא דיבר. ורוחה של מיריי מעלינו, וארונה לפנינו. אחריו דיבר רב, שזה שישה עשורים מכהן בתפקידו, וסיפר את שידעו כל הנוכחים, שאת מיריי לא ניתן היה לתאר. לוחמת עד הסוף. לוחמת עבור צדק, עבור עמה, משפחתה וארצה. ישב בין הנוכחים הדיפלומט הישראלי הבכיר ביותר בחוף המערבי שבא לכבד את מיריי בדרכה האחרונה. ישבה מקימת ארגון Stand With Us, כמו גם דיויד הורוביץ שעומד בראש מרכז שנקרא על שמו. היה שם רון פלוטקין, משועי הקהילה ואחד התומכים הגדולים במפלגה הרפובליקנית ושלוחותיה היהודיות. היה שם פיל בלייזר שהקים את רשת הטלוויזיה ״חיים יהודים״ JLTV. היו שם ריטה וסטיב אמרסון, מהתומכים הגדולים של הטכניון. הייתה שם פסטור לוריין קוקונטו, מהמנהיגות הנוצריות-אבנגליסטיות המקומיות שמשך עשורים עושה לילות כימים עבור מדינת ישראל והעם היהודי. הייתה שם מתוקה בנג׳מין, שהתכבדה לפני מספר שנים להדליק משואה ביום העצמאות על מקצת מפעולתה לחינוך נוער (היא עומדת בראש בי״ס מילקין בלוס אנג׳לס, שהיא ממיסדיו). הייתה שם ג׳ורג׳ט גלברט, אחת התומכות החשובות במלחמה נגד האיסלאם הקיצוני הטוען שארופה כבר נפלה בידיו וארה״ב בדרך. היה שם בן שפירו, ורק דניס פרגר חברם הקרוב של מיריי וברי נעדר. ישבנו גם אני וחברי לצידי, וליבי מלא על גדותיו - אומנם מעתה כבר לא אוכל לדבר עם מיריי, לפגוש או להתכתב אתה, להחליף דעה, לבקש עצה, אך היא תמיד תהיה אתי, ואתנו, שכן היא שזרה בנו את חוט האהבה, תרכיז החיים בו מוזיקה ויהדות, שפות והיסטוריה, ידע רב ומעמיק, זכרון של מה שעברנו והבנה צרופה לאן מועדות פנינו מתערבבים יחדיו, תופחים כמו שמרים והופכים ליהלום צרוף, חזק מאין כמוהו. רק איני יודע אם מיריי הייתה הצורף או אולי היא היהלום. הייתה זו חברות שכוונה לה ממעל, וגם על כך אסיר תודה אני. יהי זכרה ברוך.