"חלום ושבר" מאת כרמית גיא

אני מבקש להודות לכרמית גיא ולהוצאת "כתר" על שהעניקו לנו את סיפורם הייחודי של מאות צעירים, קומוניסטים עבריים, שבימים של טרם קום המדינה העזו לחשוב מחוץ לקופסא. היו נחושים במסירות אין קץ להתמודדות עם שלל קשיים שנערמו בדרכם בארץ ישראל, כששני לאומים נאבקים עליה. צעירים שהתייחסו למציאות המורכבת לא בסיסמאות פופוליסטיות קליטות ונוחות. למרבה הכאב, לאומץ לבם להשמיע בקול רם, כי לא באנו לארץ שוממה ויש כאן עם נוסף לא הייתה אוזן קשבת. לא נמצאה אוזן קשבת לגישתם, המנסה להכיל כאב ומאוויים של שני לאומים, והוא נראה קלוש גם היום.בארץ שסועה בגילויי איבה קשה היה לפלס דרך לרעיון "שיתוף הפעולה בין העם היהודי והערבי בכל שטחי החיים, ואת הצורך להגיע לברית הבנה ושיתוף ביניהם כתנאי יסוד להשגת העצמאות העברית וחיסול השלטון האימפריאליסטי" (עמ' 167). למרבה הצער, חלק הארי של הישוב היהודי בשנים של טרם מדינה ראה באותם צעירים נועזים כהזויים ומתנכרים למאווי העם היהודי בהציגם קביעה ש"הפתרון לחיכוכים בין העמים טמון בהכרה בזכות ההגדרה העצמית הלאומית עד כדי היפרדות לשתי האומות" (עמ' 168). מצערת העובדה, שאותה איבה פועמת גם היום ואף ביתר שאת כלפי כל מי שמכיר בזכות ההגדרה העצמית הלאומית עד כדי היפרדות לשתי אומות במרחב שבין הירדן לים.

סוגיה כאובה

ראויה כרמית גיא להערכה רבה, כשהיא מספרת את סיפור הכאב והמחיר היקר שמשלמים שני עמים בעימותי מלחמה, כשהרחובות היו למלכודת מוות לשני העמים בערים מעורבות - "מלכודת מוות של צלפים ועימותים עם השכנים הערבים והשלטונות הבריטיים, ורבים פונו מבתיהם והיו לפליטים בעריהם. ערבים כיהודים עזבו את בתיהם בחטף. ... חומרת הטרגדיה האישית והבעיה הלאומית שנוצרה לא יורדת מסדר היום הלאומי והבינלאומי עד עצם היום הזה" (עמ' 175-176) כרמית גיא החליטה לא להיכנס לעובי הסוגיה הכאובה של כשבע מאות אלף פלשתינים, שחלקם ברח וחלקם גורש מהארץ. גם כשאני חולק על החלטתה, היא ראויה להערכה על הפניית "זרקור לתופעה פחות ידועה של יהודים שמצאו עצמם במצוקה דומה לזו של שכניהם הערבים, היו שמצאו מקלט אצל בני משפחה וחברים ... נאלצו לעזוב קיבוצי ספר, מבית הערבה, מגוש-עציון, מרמת רחל... תושבי הרובע היהודי וימין משה בירושלים, עטרות ומוצא, אולצו לעזוב בתיהם וחוו תקופה ארוכה של תלישות... הקומוניסטים העבריים, שבילו את ימיהם ולילותיהם בשכונות הללו, התגייסו בלי היסוס לעזרת אותם האנשים במצוקה..." (עמ' -176-177). הטרגדיה הכאובה של המלחמה "שרבים מהפליטים היהודים הופנו לבתיהם הנטושים של שכניהם הערבים, וכאשר היו מביניהם שחזרו לביתם ממחנה הפליטים גילו שהוא נתפס..."(עמ' 179). הספר של כרמית גיא רבה מביא לקורא הישראלי מידע, שלמרבה הצער, הצליחו להעלימו מהציבור, כמו הסזון "נגד הקומוניסטים ... הלשנות לבריטים שהסתיימו בגירושים מהארץ" (עמ' 46). כרמית מתייחסת לפתקים שנמצאו בארכיון ההגנה, בהם צוינו שמות של קומוניסטים בעיקר חברי פ.ק.פ. "מניין חברי המפלגה שגורשו מהארץ עמד על מאות, והעצורים בידי הבריטים מנו כאלף ומאתים. מהעצורים נשללו זכויות של אסירים פוליטיים והחקירות לוו באלימות קשה, ששה עונו למוות או מתו בכלא בשל התנאים הקשים ובהיעדר טיפול רפואי. אחת מהן, חנה מילשטיין בת 17 שבתה רעב בכלא עד שמתה. בני נוער שהפגינו במחאה על מעצרה הותקפו באכזריות בידי עשרות שוטרים ובלשים, אחת העצורות רות לוביץ, סיפרה ששמלות וחולצות של נערות נקרעו מגופן"

מבלי להיכנס לחילוקי הדעות בין הקומוניסטים העבריים ובין פ.ק.פ, שמלובנים בהרחבה וביסודיות רבה על-ידי כרמית גיא, לדעתי, ראויים אלו וגם אלו להירשם בהיסטוריה של הארץ הזו כמי שביקשו להנחיל לה מסד של חברה שוויונית ושל הכרה הדדית בזכויות הלאומיות של שני העמים החיים כאן. כואב שדרכם לא צלחה. בשביל כרמית גיא והמרואיינים בספרה זה החלום ושברו. אני נמנה בין אלו, שממאנים להישבר, ממאנים להפסיק להילחם למען מימוש הרעיון של חברה סוציאליסטית דמוקרטית, שאינה שולטת על עם אחר גם כשאני פוסע כבר בעשור התשיעי לחיי.