השכול הפרטי ועוצמת העם

ביום השישי או השביעי למלחמה הארורה ההיא הגיע לחטיבתו של נתן (נתק'ה) ניר, צעיר שחרחר, שסיפר בעיניים בורקות כמה התקשה להשיג מקום במטוס. הוא השתלם במדעי הטבע בלונדון, אבל פרצה מלחמה, לא? לא הספקנו להאריך בשיחה. נשלחתי על-ידי אברהם צביון לבלוזה. פגשתי שם אחד מחבריו של זבולון המר. "בוא אראה לך משהו", אמר ופתח דלת של מכונית גדולה ובה גופות של לוחמים בשקים או בתכריכים. לא נעים, מצער, אבל לא חשתי בעתה. מלחמה, לא? כשחזרתי מקץ כמה שעות לחטיבה נאמר לי כי הדוקטורנט מלונדון נהרג. עד היום איני יודע מה שמו, אבל מבטו ליווה אותי עוד זמן רב. כאילו היינו חברים קרובים. כמו בלחן הנודע "הוא לא ידע את שמה, אבל..." יש הבדל בין האבל הקולקטיבי לפרטי, אבל לא ביום הזיכרון. היום משהו מהפרטי והאישי חודר וגולש אל הכללי. לא רק אילן גנני ויוסי מורי ממלחמת ששת הימים, ויפתח אוטולנגי מ-1992 אלא איכשהו, עם השנים, נרקמת אינטימיות ביחס האישי אל השמות החולפים מאז אמש על מסך הטלוויזיה. השמות האלה, ששנה אחרי שנה מופיעים בסדר קבוע זה אחר זה, ושוב אינם אנונימיים. פנץ ומלאכי ועזרא ו(?) ולצד שמם התאריכים, שהם שמות צופן לקרבות, ויש אינטימיות. ממש כמו השירים שהם מחרוזת קבועה של רעות, וחיוך, ודמע וקרב, כל מה שהופך לאחר מכן לשתי שורות יצוקות משל נתן אלתרמן: "אנחנו מגש הכסף/ שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". זה השיר שעליו נכתב במקומות שונים כי הפך ל"כל נדרי" של מלחמות ישראל וימי הזיכרון. אפשר שהארץ הזאת היא היחידה שבה השכול הפרטי הוא גם במידה לא מבוטלת כללי, ולהפך. זה מה שגורם לרעי הלב לומר כי הפכנו לקורבניים, למי שהפולחן הנורא הזה הוא להם לצורך. לא ראוי אפילו לתגובה. אך נכון שיש בישראלים סיב של מאניה-דפרסיה. מין יכולת לעבור כמעט בדילוג מעצב עמוק לשמחת חיים. לדמוע ולצחוק, להתייצב בדום ולשיר בקול רם, שכן אלה חיינו בניסיון הדרמטי ביותר והצודק ביותר שנעשה בתולדות האנושות להגן על עם נרדף אך איתן, שמגרעותיו ידועות לו טוב מאשר זרים מבחינים בהן, אבל גם עוצמתו מפתיעה אותם ואותו. המדינה היהודית היא חוויה אנושית-מעבדתית אחת ויחידה, חסרת תקדים, מרתקת ומייגעת, מפיקה אור ומחשכים. בשנות ה-50, בהיותו פרופסור בפרינסטון שבארצות הברית הציקו אנטישמים שונים לגאון הפיסיקה אלברט איינשטיין. מי מידידיו שאל אותו אם הוא מצטער שנולד יהודי, והפרופסור השיב בחיוב. כן, אמר, מפני שהייתי רוצה להיות יהודי מבחירה. [פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]