בינתיים החמירה בעיית עצירת השתן, ואחרי כמה ימים, חזרתי לבילינסון עם חום גבוה. זיהום, פסקו הרופאים. לקחו בדיקות דם לתרבית, והחלו לתת לי מנות גדושות של אנטיביוטיקה. המעבדה דיווחה, שנמצא חיידק, והתרופות חיסלוהו. עדיין אני חלש מאוד, ומשתדל להתאושש.
הערמונית (פרוסטטה) החלה לשאת את דברה. עד כה עקפה אותה הדיאליזה; וכעת הטלת שתן נעשית רק בהסכמתה. עברו כמה ימים, והרגשתי בתמורה. התחלתי לשאול על צפי לשחרורי. בינתיים אני מפחית ממשקלי - סימן טוב: בפעם הראשונה מזה שני עשורים, לפחות, משקלי נכתב בשתי ספרות. בנוסף, מצליח ללכת ביציבות ברחבי המחלקה.
כנראה, כרגע אני החולה הוותיק ביותר במחלקה, והגיע הזמן לשחררני לביתי. ליתר ביטחון מסירים את כל החיבורים, שהותקנו, וממתינים. לקראת יום הבחירות נפלה צופיה, אשתי, למשכב עם שפעת. דווקא אז הוחלט לשחררני, אך בגלל מצבה של צופיה, איני יכול לשוב לביתי.
במעטפה כפולה - בפעם השנייה בחיי - מילאתי את חובתי האזרחית. הפעם הראשונה הייתה בצפון ה'מובלעת' בגולן במלחמת יום הכיפורים. לאחר שהצבעתי, גלגל אותי בכורי לקפטריה, שתינו יחד קפה, ושוחחנו בנחת. תוך כך, היה נדמה לי, שאני רואה את אילן, עמיתי לצוות המחקר אלפרדו. ניסיתי לקרוא לו, אך קולי לא נשמע. אילן לא הבחין בי, והתיישב בשולחן לידנו. אז שמע את קולי, והופתע שקולי חלש בהרבה מהרגיל. אילן הצטרף לשולחננו, וסיפר על הסדנה, שארגנתי על הארטילריה במערכה על הגולן ביום הכיפורים, שנערכה בהיעדרי.
בעיות נשימה
התחלתי לחרחר למרות המשאף, שאני נוטל. התברר, שנוזלים הצטברו בריאותיי. הציעו תרגילי נשימה ופעילות גופנית להקל על מצבי. הגיע מומחה לריאות, והמליץ על המשך מעקב בקהִלה - כלומר, בבית. בינתיים חיברו אותי למכשיר אינהלציה, שסייע לי להתגבר זמנית על הבעיה.
אחרי הבחירות הוחלט לשחררני. רופא הגיע לפטור אותי מהתפרים. בטני מצולקת מאוד, למרות שהפעם פתיחתה לא לוותה בכאבי תופת. האחיות הראו לי את טיוטת מכתב השחרור - בתקווה, שזה סופי.
צופיה הגיעה, וארזה את רכושי. הביאה כיסא גלגלים, וניגשנו להיפרד מהצוות, שהפך את שהותי במחלקת ההשתלות לחוויה נעימה ביותר. עברתי ניתוח קשה עם נסיגות, והאווירה הטובה הקלה עליי מאוד. עכשיו חוזר למרפאה ההשתלות למעקב צמוד. נותרו עוד כמה פינות לסגור - ובראשן אורולוגיה וריאות.
ושוב נסיגה: חום גבוה הקפיצני למחלקת המיון (רפואה דחופה) בבילינסון, ומשם חזרה למחלקת ההשתלות. עוד זיהום, ואני מותש. שכבתי במיטתי כמו בול-עץ, וחיכיתי להתאוששות.
והיה גם אשפוז שלישי - שוב בגלל חום גבוה. מתקדם לאט קדימה עם נסיגות. למרות המצב, מנסה לשמור על מצב-רוח מרומם. אחרי ארבעה ימי אשפוז הוחלט לשחררני לביתי. למחרת אני במרפאת המעקב, ומרגיש היטב. מקווה, שזו הנסיגה האחרונה.
כפי שהסבירה ד"ר אייזנר, השתלה אינה הבראה, אלא מעבר לאורח חיים אחר, שבו עליי ליטול כל יום תרופות נגד דחייה, שמחלישות את המערכת החיסונית. לפיכך, אני מנוע בינתיים ממגע עם אנשים - כולל נכדיי - וצריך להיזהר כשאני אוכל מחוץ לביתי. עוד מעט יוסרו חלק מההגבלות, אך העיקר להתאושש ולהתחזק. וכמובן, לטפל בערמונית, כדי לחזור לחיים נורמליים.
והעיקר - נותר לי לפרוע חוב של כבוד לאדם, שכלייתו נתרמה לי. זהותו נשמרת בסוד, ורחל מיכוביץ הציעה, שאכתוב אליה מכתב, המופנה למשפחתו, ומבקש להודות על התרומה.