סבתי תמיד אמרה ש"גם אם לא נולדת בישראל, לא גדלת בה ואתה לא חי בה, חלה עליך חובה אחת: לֹשרת בצה"ל." משך כל שנות הגלות, וביחוד דורה של סבתי, ייחל העם היהודי לחזור לארצנו, ואותו דור אכן עלה בעליות השונות ויישב את הארץ. למרות שהיה לו מעט שבמעט, הוא הפריש חלק לא מבוטל לגאילת הקרקעות. סבתי הייתה מורה לעברית, עת העברית הייתה רק שפת תפילה, שפה שאליעזר בן יהודה חידש והמציא לה מילים.
חיו להם היהודים בגולה וחלמו על שיבת ציון, חלמו ולמדו עברית, שרו ורקדו עד כלות הנשימה, עלו ארצה - לארצנו - אלא שהארץ הייתה תחילה תחת השלטון העותומני ואח"כ תחת השלטון הבריטי. אותם אודים מוצלים מאש התופת, ניצולי השואה הגיעו לפלשתין (דוגמאת סבתי שהגיעה עם שני ילדיה כמעפילים בלתי חוקיים) וחלקם לישראל, מיד לאחר הכרזת העצמאות.
ראו מה זרם בדמם - ההכרה שמדינה יש לנו רק אחת, והיא בית הלאום היהודי, ושחובה לנו, חובה בסיסית שאינה מותנת בדבר: לֹשרת, להגן ובמידת הצורך להקריב את חיינו למען הכלל והמדינה.
היה זה דור שחי על אידאות ויישם את אותם רעיונות בזיעה ובעבודה קשה ולרוב בהקרבת כל היקר לו. כמובן לא הייתה ברירה - מי שגורש ממדינות ערב, כל מי שניצל מהשואה ושאר הישוב העברי בארץ ישראל היה שנוא על השכנים הערבים, שעד עצם היום הזה מסרבים להסתגל לרעיון של יהודים בקרבם, של מדינה ליהודים בין כל 22 מדינות ערב. פעם אחר פעם הם קמו להשמידנו, אך נכשלו, ואחרי כך וכך עשרות שנים הם התעשתו והבינו שאת מה שהם לא משיגים בכח הזרוע הם יכולים להשיג בקלות יתרה בשתי דרכים: לֹהניחנו לנפשנו ולבלבל אותנו. הבינו הם שהשטן עומד ושוחק לו, עת היהודים - שלאחר אלפים שנות גלות שבו לארצם - עושים הכל לגדוע את הענף עליו הם יושבים.
את צוואתה של סבתי קיימנו בעודה בחיים, והנה פלא: לא רק שהשרות הטמיע בנו את הישראליות, ערכיות וערכים, זו הייתה התקופה היפה ביותר בחיינו. מסתבר שמקושי יוצא עז, ושכור ההיתוך הישראלי - אין כמוהו בעולם.
היו אלו זמנים אחרים, זמנים בהם היה איום ממשי על עצם קיומנו, בהם מלחמות היו רב חזיתיות והכל היה מוטל על כף המאזנים.
אתן דוגמה עד כמה הקורא בן ימינו לא יבין עד כמה היו הזמנים שונים לחלוטין: בלוס אנג׳לס הוקמו שני שבטי צופים, אך בהגיע אחד החניכים, המדריכים או ראש השבט לגיל 18, הוא או היא נזרקו מהשבט, כסמרטוט שאין בו צורך. בארץ כונו היורדים "נפולת של נמושות", תאור גנאי שבקע מהלב, ואיש לא רצה להתעסק עם היורדים או ילדיהם.
הגישה כלפי בני היורדים הייתה פשוטה ביותר: חל עליכם חוק גיוס חובה, ואם לא תתיצבו כנדרש, אתם עריקים. יוצא שלא תוכלו להגיע לארץ לצמיתות, שכן תאסרו מיד עם הגיעכם. הגישה הייתה נוקשה, בלתי מתפשרת.
בצה"ל ישבה נגדית שמעולם לא הייתה בחו"ל, והיא הייתה אחראית על מוסד "חיילים בודדים". אוי לאותם חיילים. עד שכמעט העיפו אותה מהצבא, כתבו מחדש את פקודות המטכ"ל והחל עידן חדש של הבאת בני ישראלים השוהים בחו"ל לשרות בארץ. עד עצם יום זה מגיע נציג בכיר של צה"ל לארה"ב מדי שנה בשנה לעודד, לפתור בעיות ולתת מידע ומענה לצרכים האינדיבידואלים. היום יש ארגונים העוזרים לחיילים בודדים וגישה תומכת ומפרגנת. לא כך בעבר, עת הכל היה חלוצי, קשה, מאתגר, כמעט בלתי אפשרי.
אכן לא ניתן להפנים על מה אני מדבר, למעט אולי סיפור אישי זה או אחר, כמו גם אותם סיפורי החלוצים שיבשו ביצות, נעקצו ע"י יתושים נושאי מלריה, קדחו ונלחמו בערבים שעשו הכל (כולל שחיטת היהודים) בכדי לסלקם. איך ניתן להפנים או להבין, כשהיום עולים על טיסה לסוף שבוע בלונדון, פריז, ניו-יורק או הונג קונג? מפגינים כל השבוע בהפנינג בשדרות רוטשילד בתל אביב, והיות שמותשים ממחאת הקוטג׳, יוצאים לסוף שבוע לנופש בחו"ל.
גדלתי בידיעה ברורה לחלוטין שאשרת בצה"ל. שרתתי כקצין (היה זה אפילו בזמן מלחמה). הייתי שותף לכתיבת פקודות המטכ"ל לגבי חיילים בודדים. אבי היה זה שדאג שמדי שנה יגיע סא"ל ללוס אנג׳לס, נוהל ששרד את שלושים השנים האחרונות ולא נס ליחו. רק במילואים לא שרתתי אף פעם, שכן הגעתי ארצה במיוחד כדי לשרת. לא נולדתי בארץ, לא גדלתי בה ואני לא חי בה. את חובתי מילאתי, אך לא יצאתי ידי חובה, שכן עד עצם היום הזה נראה שאני ממשיך באותו שרות, למרות שאיני ב"בור" במטכ"ל כי אם בחזית אחרת לגמרי, מחוץ לגבולות המדינה, חזית המלחמה על התודעה הבינלאומית.
חוב שהגדירה סבתי, חוב שהורי חינכו אותי שחובה עלי לשלמו ולמלאו, והנה נראה שאני פטור, בדיוק כפי שניסו לפטור אותי משרות צבאי ("ברצוננו לברך אותך על הגיעך לגיל שחרור ...").
סבתי היה מורה בארופה של טרום המלחמה ומורה בישראל לאחר קום המדינה ועד יומה האחרון. דורות תלמידים למדו והתחנכו אצלה, וזוכר אני עת היינו הולכים ברחוב הראשי והיו עוצרים לברכה - תלמידים מהעבר, כשילדיהם מחזיקים בידיהם. הייתה זו תקופה אחרת, היינו עם אחר.
היום אין יותר "יורדים" ומילת הגנאי כאילו לא היתה. אין בית בישראל שאין לו שליחים ברחבי העולם, שליחים-של-קבע. היום, לאחר העליות הגדולות, צה"ל כבר אינו צריך אנשים נוספים והפך לבררן ביותר (אפילו אחוזים גבוהים ביותר של חייבי גיוס אינם מתגייסים ואינם מנודים מהחברה). והיום מטמיעים את המשמעות "מה היא מדינת ישראל" בתוכנית שמביאה בני נוער יהודים לעשרה ימים של כיף ותגלית בארץ, דבר הקושר אותם כל כך לארץ שכשהם נשאלים אם יש חשיבות למדינת ישראל ומה יקרה אם ישראל תחדל מלהתקיים, הם אינם מתרשמים ביותר - חייהם ימשיכו, כך נראה להם.
היום אנחנו מדברים על "תנועת החרם" ועל האנטישמיות הגוברת, אך אותם ניצולי שואה שרואים את שמתרחש בימינו ומזהים את מה שעבר עליהם בשנות השלושים והוביל לשואה כבר כה מבוגרים שאנחנו לא מקשיבים להם. בכלל, אנחנו מתעלמים מניצולי השואה, כאילו אומרים אנחנו "הגיע זמנכם ללכת, הפסיקו להטריד אותנו. אנחנו מכירים ויודעים ומשלמים הון לשלוח את ילדינו למצעד החיים. אנחנו מגיעים לטקסים, אך די, תנו לנו לחיות את חיינו. חזרנו לפולין ולגרמניה, הוצאנו דרכונים נוספים, ואכן, תהיה מדינת ישראל, טוב, נגיע לבקר. לא תהיה, גם כן טוב, יש לנו דרכון שני ואזרחות שלישית גם כן."
היום נראה שלכל אחד יש חוב אחד ויחיד - לעצמו. העולם סובב סביבנו, והדבר היחיד המחייב תשומת לב הוא טובת היחיד, תענוגות של רגע, רכוש וכסף - כמה שיותר מאלו האחרונים. פעם היה זה חוב למדינה ולכלל, היום הגרעין הוא היחיד, והעולם חייב להסתובב סביבו.
היום קם דור שלם שלא נולד בארץ, לא גדל בארץ וגם לא חי בארץ. הוא גם לא שרת בצה"ל, למרות שמרביתו ביקר בארץ והשתתף באותה תוכנית "תגלית-זכות-לידה." מרביתו לא יודע קרוא וכתוב עברית, וגם השפה אינה שגורה בפיו. החגים מהולים בחגים הנוצרים (חג ההודיה, חג המולד, יום השנה האזרחית החדשה, ...), והמנהגים היהודים גם הם זרים לו או מוכרים רק בחלקם.
הנתק כמעט מוחלט, והוא הולך ומחריף מדור לדור. עד שיבוא האמור לקרות, ונחזור כולנו לישראל. על מדינת ישראל להתחיל להתכונן לבאות, לפחות להכין תוכניות מגירה שניתן יהיה להפעיל בשעת הצורך. על כך - בטור הבא, "חובה של מדינת ישראל."