"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". המילה 'דברים' מצביעה לא רק על הנושאים הנידונים בפרשה, אלא בראש ובראשונה היא מלשון דיבור. משה רבנו מלמד את העם לשמור על טוהר הלשון וניצולה כמכשיר בלעדי ללימוד תורה ולעשיית מצוות. משה מוכיח את ישראל על השימוש הלא נכון והבלתי מְבוּקָר בִּכְלֵי הדיבור, שהוביל לתלונות חסרות שחר של העם במדבר, לחטא העגל ולחטא המרגלים. לא לשווא פרשה זו, שעיקרה דברי תוכחה, נקראת ב'שבת חזון' (על שם ההפטרה "חזון ישעיהו") שלפני תשעה באב.
איך מוכיחים? שמתם לב שלא כל המקומות שמציין הפסוק הראשון בפרשה הם מקומות ריאליים? מישהי למשל מכירה את המקום 'דִי זהב'? צודקות. אין מקום כזה. זהו שם סמלי, המזכיר את חטא העגל, שהיה עשוי מזהב. לעומתו מדבר פארן מזכיר את חטא המרגלים. וכך הלאה. אז מדוע משה רבנו לא מוכיח את העם ישירות על חטאיהם במדבר, אלא רק דרך שמות של מקומות אמיתיים או סמליים?
התשובה היא שאף אדם לא אוהב לשמוע דברי תוכחה. מכאן לומדים שאם רוצים להוכיח אדם צריך לעשות זאת בעקיפין, דרך משלים, סמלים, סיפורי צדיקים וכדומה, שיזכירו לאדם את חטאו בעצמו. ואז הוא ירצה לתקן אותו, ויחזור למוּטב.
ומה הקשר לפרשה, להפטרה ולמגילת איכה? מבחינה לשונית המילה 'איכה' היא המגשרת בין הפרשה וההפטרה למגילת איכה. בפרשה, כפי שראינו, משה קובל על העם: אֵיכָה אשא טורחכם ומשאכם וריבכם". בהפטרה קובל הנביא: "איכה הייתה לפרוּצה "קריה נאמנה... צדק ילין בה, ועתה מרצחים".
ואף המגילה הנקראת ביום האבל הלאומי, ט' באב, פותחת במילה 'איכה': "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" ונקראת על שמה.
עיגולים של שמחה אִם חשבתם שחרדה ומקהלה הן רק שמות עצם, אינכם אלא טועים. פרשת מסעֵי מלמדת, כמה מפתיע, כי הן היו גם שמות ערים במדבר. כן, קראתם נכון. "וַיסעו מחרדה, וַיחנו במקהלות". ומה ניתן ללמוד משמות שכאלה? אם אתם בחרדה - התרופה היא: מקהלה! החנייה ממסע החרדות הנפשי, והמנוחה מהן, עוברת כמו תמיד דרך הניגונים שבלב ומעגלי השמחה (ואולי גם רמז לתמיכה קבוצתית) ('ווֹרְט' מִשֶּלִּי בסייעתא דשמייא).
ידועה האימרה החסידית "כי בשמחה תצֵאו". בעזרת השמחה יוצאים מכל הבעיות. השמחה, ושוב השמחה, היא הפתרון האולטימטיבי והנוסחה המנצחת לכל המצוקות. זה בָּדוּק. נַסו והיווכחו! והעיקר, להיות שמח.
משנכנס אדר מרבים בשמחה משנכנס אב ממעטים בשמחה אבל תמיד בשמחה! ירושלים בראי חז"ל והאגדה כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בבניינה. בית שני חרב בגלל שנאת חינם. בית שלישי ייבנה באהבת חינם. קמצא וּבר קמצא אמרו חז"ל: בגלל שנאת חינם חָרְבָה ירושלים. שני אנשים היו בירושלים. שם האחד קמצא, ושם השני בר קמצא. פעם אחת ערך אחד מעשירי העיר מסיבה, והזמין אליה את חכמי הבירה, רבניה ועשיריה. ביניהם היה גם ידידו קמצא. אולם השליח טעה, ובמקומו הזמין את בר קמצא, שהיה אויבו המושבע של העשיר.
נדהם בעל הבית לראות את שונאו בין בָּאֵי הסעודה, וביקש לגרשו. התחנן בר קמצא על כבודו, וביקש מהעשיר שלא לביישו לעיני כל המסובים ולהשאירו בסעודה, ואף היה מוכן לשלם עבורה. אולם העשיר נתן לו להבין שאינו מעוניין בכספו, וביקש ממנו לעזוב את ביתו.
בר קמצא לא הירפה מהאיש, והציע לשלם עבור מחצית הסעודה, ובלבד לחסוך ממנו את הבושה ולא לגרשו. אולם העשיר עמד בסירובו. האורח הלא קרוא לא אמר נואש והמשיך להתמקח, כשהוא מציע לשלם מכספו עבור כל הסעודה. כל תחנוניו להציל את כבודו לא הועילו, ובסופו של דבר גורש בכוח וּבבוֹשֶת פָּנים מבית העשיר לעיני הציבור.
הלך בר קמצא אל המלך ואמר לו שהיהודים בוגדים בו, כדי לנקום על השפלתו. בדרך עשה מום בקורבן, כדי לפסול אותו להקרבה, וּבכך להראות למלך שהיהודים שלחו לו קורבן שאינו ראוי להקרבה. וזה סימן של בגידה בו. וזה היה האות למלך להחריב את בית המקדש ולנקום ביהודים. וכל השאר היסטוריה עצובה לעַמנו.
רבי עקיבא אופטימי ללא תקנה מעשה ברבי עקיבא שעלה עם חבריו לירושלים ולעיניהם נגלה מחזה מזעזע. שועל יוצא ממקום קודש הקדשים... התחילו כולם לבכות, ורבי עקיבא צחק. אמרו לו מפני מה אתה צוחק? אמר להם ומפני מה אתם בוכים? אמרו לו כשבית המקדש היה קיים, היה אסור לאף אחד להיכנס לקודש הקדשים, והנה עכשיו הבית נחרב. וכדברי הנביא, שועלים מהלכים שם בחופשיות... שלא נבכה? אמר להם לכך אני צוחק. אם נבואת החורבן התקיימה, משמע דברי נביאנו אמת, וחזקה עלינו שגם נבואת הגאולה תתגשם, שנאמר: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים... וילדים וילדות משחקים בה". ולא נשמח???
מעשה בנפוליון מעשה בְּשַׁר הצבא נפוליון, שראה בְּלֵיל תשעה באב יהודים אבלים יְשׁוּבִים על הרצפה וּמקוננים מָרָה. שאל אותם מה קרה.
אמרו לו, שהם מקוננים על חורבן בית המקדש.
מתי זה קרה? שאל.
לפני כאלפיים שנה - ענו היהודים.
תָּמַה נפוליון: על מה שקרה לפני כל כך הרבה שנים אתם מתאבלים?
כן, השיבו היהודים.
אם כך - אמר נפוליון, עַם שמתאבל על עֲבָרוֹ, ראוי להיגאל במהרה. אמן כן יהי רצון!
יש תקווה לגאולה!
לשנה הבאה בירושלים הַבְּנוּיָה!