אסף רוזנברג, בעבר הממונה על המשמעת בשירות המדינה, הוא איש ירא שמיים שחובש כיפה. זה לא הפריע לו להפוך את סגניתו לפילגשו, בתקופה שהוא שימש בתפקיד הרגיש של מי שאחראי על המשמעת בשירות המדינה.
נזכרתי ברוזנברג בעקבות פסק הדין של ניצב
ניסו שחם, מי שהיה מפקד מחוז ירושלים במשטרה, נהג בדרך דומה, ושילם על כך את מלוא המחיר. רוזנברג, למיטב ידיעתי לא שילם את המחיר הנדרש, למרות שהיה האחראי על המשמעת בשירות המדינה, והיה אמור לשמש סמל ודוגמה לעובדי השירות הציבורי, אבל בחר לצפצף צפצוף ארוך על כל החוקים והנהלים.
שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת
מרים דיסקין, קראה את ההחלטה בעניינו של ניסו שחם, שעליה חתומים גם השופטים גליה רביד ורענן בן יוסף, הזכירה שהשוטרות היו כפופות לשחם, והוסיפה: "הן לא פגשו אותו במקום ניטרלי ושוויוני, אלא במסגרת עבודתו, כשהכול סרים למרותו - הרכנת ראש של הכפופים והשלמה מאולצת להתנהגות מינית מצד בעל הסמכות". דיסקין לא הסתפקה בכך וציינה כי "בית המשפט המחוזי קבע קביעה נורמטיבית, שלפיה קצין בכיר שמקיים קשרים מיניים עם שוטרות הכפופות לו, מבצע עבירה פלילית של מרמה והפרת אמונים, הפוגעת פגיעה קשה ומהותית באמון הציבור, במשטרה ובמערכת אכיפת החוק כולה - כך ללא קשר לשאלה, אם הוא עבר עבירת מין במסגרת קשרים אלה או לא".
הדברים הקשים שמשמיע בית המשפט המחוזי, בעניינו של ניסו שחם יפים גם להתנהלותו החמורה של אסף רוזנברג, שהפך את סגניתו עו"ד אילה ליפץ-הוניגמן למאהבת שלו, גם אם הדברים נעשו בהסכמתה. רוזנברג, שהיה אחראי על טוהר המידות בשירות המדינה, היה מוכר כמי שתאוות הכוח ורדיפת הפרסום שלו לא ידעו שובע. הוא עטה אז על עצמו את גלימת שומר החוק והמוסר, ויצא לצוד את מי שעל-פי תפישתו לא עמדו בכללים המחמירים של שירות המדינה, כשלצדו ליפץ-הוניגמן, עורכת דין באגף המשמעת, שלימים הפכה לסגניתו ולפילגשו, או אם תרצו למאהבת האישית שלו. העובדה שרוזנברג וליפץ-הוניגמן, היו נשואים לבני זוג אחרים, ועל ראשו של רוזנברג כיפה, לא הפריעה לאהבה של זוג הנואפים לפרוח במשך תקופה ארוכה. כמו גם העובדה שליפץ-הוניגמן, הייתה כפופה ישירות לרוזנברג, שמתוקף תפקידו היה אחראי על קידומה המקצועי.
מעשה כזה, לו היה נעשה על-ידי כל מנהל בכיר אחר בשירות המדינה, היה מביא מיד את שני "שומרי הסף" לדרוש את השעייתו מיד, בטענה שהוא אינו נוהג על-פי אמות המוסר וכללי המשמעת של שירות המדינה, אבל הממונה על המשמעת והמאהבת עשו כרצונם, וצפצפו על הנהלים והחוקים שהם היו ממונים על אכיפתם.
אם חשבתם שדין אחד לכולם, אתם טועים טעות קשה. בית המשפט בחר להחמיר עם ניצב ניסו שחם, בעוד שהסדר הפרישה שהושג עם אסף רוזנברג לא עמד באותם קריטריונים, למרות שלדעתי רוזנברג, כממונה על המשמעת בשירות המדינה וכמי שהיה אחראי על אכיפת הנהלים והחוקים, היה מחויב להקפיד על שמירת החוק לא פחות משחם, ולהוות דוגמה אישית לעובדי המדינה.
חשוב לזכור, שרוזנברג הוא זה שהעמיד לדין משמעתי עובדי מדינה רבים, ופגע במטה לחמם, בדיוק באותם סעיפים שאותם הוא הרשה לעצמו לדרוס ולרמוס ברגל גסה. כשנודע לרוזנברג כי המעשים החמורים שעשה נחשפו ברבים, הוא לא היסס לפנות למשה דיין, שהיה באותה עת נציב שירות המדינה, ולדרוש ממנו שלא להביא את המידע החמור לידיעת אחרים ולא לפרסם אותו.
אחרי פרישתו פתח רוזנברג במסע דילוגים בין העיתונים הארץ,
גלובס ואתר האינטרנט "דבר" של ההסתדרות, כשהוא תורם להם את הגיגיו ואת פרשנותו המשפטית. מה שמלמד כי רוזנברג יכול להיות פרשן מבלי שהבושה תעצור את תאוות הפרסום שעדיין זורמת בעורקיו.
[גילוי נאות: בעת שהייתי מנהל חטיבת החדשות של הערוץ הראשון, הגעתי להסדר טיעון על אמירה לא ראויה עם אגף המשמעת של נציבות שירות המדינה]