בימים טרופים אלו, שעל הפרק עומדת השאלה, המעסיקה את הציבור, האם נלך פעם שלישית לבחירות, אני מוצא לנכון להעלות פעם נוספת את חרפת חוק הלאום תוך כדי שוטטות במקורות מקראיים. מצער אותי במיוחד היחס לשפתם של כ-20% מאזרחי ישראל.
השפה הערבית, שבאה לאוויר העולם מרחמה של הארץ הזו, הפכה לבת חורגת אצל מנסחי החוק. הם ינסו לרכך אשמה זו ו"יָקֵלּוּ" על עצמם בקביעה, שהשפה הערבית קיבלה רק מעמד של עדיפות שנייה על פני השפה העברית.
גם לגדל בת, שנולדה בארץ הזו, בעדיפות שנייה זו התנכרות פושעת. לא ניתן לקבל את ההסבר של מחברי חוק היסוד, שהם נותנים חסותם לשפה הערבית, בת רחמה של הארץ הזו, ומאפשרים לה לגדול
אבל רק בעדיפות שניה. על כך אני מביע את מחאתי. ונגעתי רק בקצה קצהו של חוק הלאום, שחבל שבא לאוויר העולם.
אני מבקש להתייחס לנושא מתוך נגיעה קלה ברשימה גנאלוגית של "בני שם" בספר בראשית, המתייחסת לאב קדמון בשם עֶבֶר, שאחד מצאצאיו הוא אברהם (בראשית י"א 14-17). בהמשך בספר התנ"ך במקרים רבים השם עִבְרִי או עִבְרִים מופיע, כאשר בני ישראל באים במגע עם זרים ולמרבה הצער, עם מטענים שלילים כלפינו כעם.
כשבני ישראל מוזכרים במקרא בפי זרים או ביחס אליהם, הסופר ישתמש בדרך כלל בכינוי עִבְרִים. כשהם מוזכרים ללא קשר לזרים בדך כלל יכונו בטקסט המקראי "בני ישראל".
מתגלית תופעה עצובה, שהשם עִבְרִים כפי שבא לידי ביטוי בספריה המקראית נראה אותו במקרים רבים מאוד כשם גנאי לבני ישראל בפיהם של הזרים. אשת פוטיפר - "...רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֵק בָּנוּ" (בראשית ל"ט 14) או "נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׁר הַטַּבָּחִים" (שם, מ"ג 12). "פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם" (שמואל א', ד' 8-9).
בעיני הפלישתים בני ישראל לא היו אלא אוכלוסיית שוליים, עִבְרִים ונוודים למחצה, לכן כונו בפיהם עִבְרִיִּים. מלך פלישתי בעיר גת בשם אכיש מתייחס לחבורה של דוד בשם עִבְרִים, בכך הוא מבטא בוז לכתובתה של החבורה ולעומד בראשה. נימת בוטות מזלזלת באה לידי ביטוי בתמיהה לנוכח צהלה אצל בני ישראל - "מַה קוֹל הַתְּרוּעָה בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים ...". (שם, 8).
מה שעשו הזרים לנו, בני ישראל, בתקופה המקראית בכינוי עִבְרִים ככינוי שיש בו מידה רבה של זלזול וביטוי גנאי, זה מה שאנחנו עושים באמצעות חוק הלאום לתחושות ולרגשות של חלקים רבים מקרב אזרחי מדינת ישראל, הנושאים עמם תעודת זהות ישראלית.
מי שחוקק את חוק הלאום, שזכה לרוב של 62 חברים בכנסת ישראל מול 55 מתנגדים, יצק במילה יהודי ביטויים של התנשאות על פני האחר שחי בארץ הזו. מי שהביא לעולם את החוק, עליו חתום רוב של 62 מתוך 120 חברי הרשות המחוקקת, יצק מחיצות קשות של עוינות בין כל המרכיבים את היש האנושי החי בארץ הזו.
הבוז, שהפגינו הפלישתים במילה עִבְרִי כלפי בני ישראל, אותו בוז ואף יותר אנחנו מפגינים בחוק הלאום כלפי מי שהשפה הערבית היא שפתו וכל הוויה הלאומית שלו נוצרה בשפה זו. אני מבקש לומר לבזים, שאני ישראלי ומקובלת עלי התפיסה שמדינתי היא מדינתם של כל הישראלים החיים בה ששפתם היא עברית וערבית.