חג החנוכה היום, חג המכבים. את היצירה היפה ביותר לדעתי, על מרד המכבים, כתב הסופר היהודי-אמריקני הווארד פאסט בזמן מלחמת העצמאות ב-1948. היא תורגמה לעברית על-ידי רות לבניית ויצאה לאור על-ידי ספרית הפועלים. שמה בתרגום העברי הפך לשם דבר בתרבות מדינת ישראל: "אחי גיבורי התהילה". את סיפור האחים מספר הנשיא שמעון, השריד האחרון לחמשת האחים, והוא מיועד לסנאט הרומי על-מנת שיכיר את העם היהודי ואת סיפור המרד ומנהיגו.
כאשר סיימתי את שירותי הצבאי בוושינגטון הענקתי את הספר לכמה גנרלים ופקידים בכירים במודיעין האמריקני. הווארד פאסט היה מוכר לאמריקנים רבים, בעיקר הודות לשני ספרים: "האזרח תום פיין" על מלחמת העצמאות האמריקנית ו"ספרטקוס". זכיתי לקבל מכמה מכתבי תודה בתוספת מעניינת, בערך בנוסח הבא: " רק אחרי שקראנו את הספר, הבנו פעם ראשונה, מה מניע אתכם, בני העם היהודי".
אני מעוניין במאמר זה להביא קטע קצר אחד מתוך הספר המציג את תפיסת המחבר לגבי שני נושאים שגורלו של עם תלוי בהם: האחד, למען מה הולכים בני העם להיהרג; והשני: מי הוא המנהיג בזמן משבר. זירת ההתרחשות היא מחנה יהודה המכבי המתכונן לקרב הראשון המכריע נגד אפולוניוס, שר הצבא היווני. שמעון, הבכור, הוא השופט במחנה.
והנה באים לפניו בעל ואישה מהנגב. והאישה זועקת כי רצונה להתגרש מבעלה. בקול חנוק היא מספרת כי נציב יווני הרג באכזריות את בתם ושלושת בניה, מכיוון שבעלה סרב לכרוע ברך בפני המזבח שהקים היווני בכיכר השוק. "על כן שנאתיו, את בעלי, כאשר שנאתי את הנכרי. כי גבה לבו וכל אשר אהבתי החריבה גאוותו. היא לא בכתה, אך אנקת שבר עלתה מקרב העם. 'כי גבה לבו', אמרה, 'כי גבה לבו".
שמעון נבוך. הוא מנסה להפנותה לכוהנים, אך היא ממאנת. זה לא עניינם. העם נקהל קול בכי נשמע. שמעון בדילמה נוראית: מה מחליטים? האישה צודקת בדרישתה להיפרד מבעלה, אך גם הוא צודק. הוא יהודי גאה, עקשן, שמוכן למסור את היקר לו על-מנת שלא לוותר על היקר לעמו, על-מנת שעמו יוכל להמשיך את קיומו. קצרה ידו של שמעון, וגם זקני העם אינם יודעים מה לעשות ומה לפסוק.
"עד שדיחק ובא יהודה ועמד בפניה של האישה וארשת צער ואהבה בפניו היפות והצעירות... כל דבריה שדברה על מוות ועל הרג נמוגים דומה בפני האיש הזה שכולו חי, והוא נוטל שתי ידיה ומצמיד אליהן את שפתיו: 'בכי', אמר רכות, 'בכי אמי, בכי'. היא הנידה ראשה. 'בכי כי אהבתיך'. ועדיין הנידה ראשה, כאחת מקוללת וחדלת תקווה.
'בכי, כי שכלת ארבעה בנים, ומאה באו לך. אנוכי כלום לא בנך אני, בנך אוהבך, בכי עלי פן ירדו יסורי ילדיך ללבי והרסוני. בכי עלי ועל הדם אשר על ידי. גם אני גבה לב, ונטל גאוותי הוא כריחיים על צווארי'. אט אט ניקוו ובאו... דוק של לחלוחית ודמעות. והנה צנחה לארץ בפישוט ידיים, נאנקת ומתייפחת. בעלה אספה בזרועותיו והנה גם הוא בוכה. ויהודה הפך פניו מהם ועבר בעם שפינה לו דרך. ראשו מורכן וידיו שמוטות לו על ירכיו".
כל אחד ופרשנותו למה שגלום בקטע הזה במנהיגות. לדעתי, אולי הבולט ביותר הוא היכולת לתת תקווה לעם במצבים הקשים ביותר.