בכתבה שפרסם גדעון קוץ "במעריב" מ-10.3.2020,
1 הוא מפרט את ממדי סחר הנשק
2של ישראל ומשווה אותם לאלה של המדינות האחרות בקבוצת שמונה המובילות. כותרת המשנה למאמר מבטאת את רוח הדיווח: "כבוד מפוקפק". מתוך היכרות קרובה עם הנושא, אני כופר בגישה זו מכול וכול ומגנה את הביקורת כבלתי הגיונית, בלתי רצינית, מתחסדת, צרת אופק ושטחית. לטעמי היא נובעת מחוסר הבנה של הנושא ותרומתו, כמעט לכל תחום מתחומי פעילותה של ישראל בזירה הפנימית ובזירה הבינלאומית.
בביקורת מסוג זה נתקלתי בעבר לא אחת ותמיד התלוותה אצלי לכך תחושה שבין המבקרים להבנת הנושא אין קשר. הדעה המבקרת בעלמא, אינה שואבת מידע מהמעשה עצמו ומשקלול גורמי "הבעד" והנגד" מנקודת ראות ישראלית, אלא נשענת על עמדות מוסרניות והצהרתיות של קבוצות קיצוניות, בעלות מוטיבים אלטרואיסטים חסרי בסיס מציאותי. בין גורמים אלה אינטרסים פרטניים, כגון: חתירה להגבלת מכירות נשק לקבוצות מיליטריסטיות ואקטיביסטיות שאותן אין המבקרים אוהדים, או לחלופין משום שהם מקורבים ל"סוחרי-נשק" אחרים, והשיקול הכלכלי-פיננסי המועיל להם הוא אלוהי המוסר המובהק של המבקרים.
הנמקות ממין זה משותפות לכלל הדיון בסוגיות מכירת הנשק ומקומם יכירן גם במקרה הישראלי, אולם במקרה בכתבה הנ"ל אין להן ביטוי מובהק. מכירות נשק בעולם נפוצות מאוד, אולם רק מעטים עושים זאת מתוך שהם שולטים ביכולת כוללת לפתח, לייצר, להשביח, לתחזק למכור ולהשפיע על הקונים לגבי אופן השימוש בנשק. השפעות אלה אף פעם אינן מוחלטות או מושלמות, אולם בעצם העובדה שהן קיימות, יש יתרון הומני. רוב סוחרי הנשק "סוחרים בנשק מיד שנייה"
3 אירגונים פרטיים, קבוצות של העולם התחתון או של אירגונים מיליטנטיים או קבוצות "ניספחות" לאירגונים כלכליים בינלאומיים ורב לאומיים, שסחר הנשק עבורם הוא עיסוק משלים לעיסוק העיקרי. סחר נשק משמש לעיתים אמצעי ליצירת קשרים ופתיחת דלתות לקבלת זיכיונות על שימוש באוצרות טבע, מעברים יבשתיים או ימיים מועילים או חסות מפני אלימות מסוגים שונים. סוג זה של סוחרי נשק, אינו מפתח ומייצר את הנשק, אלא קונה ומוכר אותו על-פי כללי היצע וביקוש בשוק המשתמשים.
אילו ניתן היה לצמצם את מספר המלחמות, הקונפליקטים האלימים, יצרי ההתפשטות והעויינות שמקורם בהבדלים אידאולוגיים או אמוניים, ניתן היה אולי לצמצם גם את היקף מכירות הנשק, ע"י צימצום הביקושים. כל עוד זהו חלום באספמיה והביקוש רק גדל והולך כפי שמעידה על כך הכתבה, יימצאו מי שיאספו את הנשק במקומות שבהם הוא נחוץ פחות ויעבירוהו למקומות שבהם הוא מבוקש יותר. נשק הוא סחורה יקרה, ובמקום שהוא חיוני, משלמים עבורו בכל אמצעי חלופין העובר לסוחר, לרבות זיכיונות וזכויות מרחיקי לכת.
מול סוחרי הנשק "מיד שנייה" נצבות המדינות המפותחות שלהן כושר פיתוח, ייצור, השבחה, תחזוקה, הפצה שיווק מכירה ותחזוקה - של נשק ואמל"ח. אלה אינם רק נשק ותחמושת, אלא לעיתים מזומנות הם דווקא אמצעי מיגון, ציוד רפואי, ביגוד, מזון מפוסטר, ציוד לכיבוי שריפות ומגורים ארעיים, לרבות אמצעי שינוע ואחסנה בתנאים קשים של ציוד יקר וחומרים רגישים וחיוניים לקיום בחזית ובעורף.
המעניין אך לא מפתיע בסיפור זה הוא שהדברים קשורים ומדינות שמפתחות נשק מפתחות גם אמל"ח מסוגים שונים. ההבדל בין סוחרי נשק "פרטיים" לבין מדינות הסוחרות באמל"ח, הוא בעובדה שמדינות מבוקרות ע"י אמצעים רבים ומגוונים, בעוד סוחרי הנשק מבצעים את פעולותיהם בדרך כלל בהסתר ובחשאי. מרחב הפעולה הגלוי של המדינות, מחייב אותן במשמעת ביצוע, בכפיפות לחוקים ותקנות, בציות להוראות החוק של מדינת האם ומחויבויותיה הבינלאומיות ועוד. כלומר, דווקא מדינות שמוכרות אמל"ח, נתונות לפיקוח ובקרה טובים וקפדניים יותר מאלה החלים על סוחרי הנשק או האירגונים המפיצים אותו משיקולי מסחר טהורים. לעומת זאת, מערכות הנשק הגדולות, היקרות, המשוכללות וההרסניות ביותר, מיוצרות רק ע"י המדינות העוסקות גם בסחר באמל"ח.
הניסיון ההיסטורי מלמד - ולישראל יש בנדון היסטוריה עשירה - שכאשר צורך לאומי אמיתי אינו נענה ממקורות קיימים, הברירה היחידה העומדת בפני המדינה היא לפתח יכולת עצמית. אנו מכירם היטב את סיפורי מלחמת השחרור בה קיבל צה"ל את מערכות הנשק הגדולות שלו, לרבות מטוסי קרב מהעולם הקומוניסטי כאשר העולם המערבי סרב למכור זאת. א"כ קיבל מהצרפתים, כשהרוסים והאמריקנים, כל אחד מסיבותיו, סרבו למכור לנו ציוד מקביל לזה שהיה בידי אויבי המדינה. לבסוף היו אלה האמריקנים שהפכו לספק עיקרי של ישראל לציוד מתקדם, ובאופן פרדוקסאלי לכאורה, רמת הציוד שסופק עלתה ככל שהוכיחה המדינה יכולת פיתוח וייצור עצמאיים משמעותיים יותר ואי-תלות ברצון הטוב של הגורם הזר.
יכולת פיתוח עצמי, כרוכה כאמור גם ביכולת ייצור עצמי. יכולת הפיתוח ניזונה משני מקורות: כושר מדעי וניסיון צבאי. הניסיון מופק מהפעלת מערכות מתקדמות ומורכבות בתנאי לחימה מגוונים של ממש. ההיסטוריה הישראלית כפתה על המדינה עיצוב ובניה של כלל היכולות הללו, לא רק בגלל אילוצי מקורות האספקה, אלא גם משיקולים טקטיים ואסטרטגיים. שכן, הפתעה בקרב היא אחד מעקרונות המלחמה החשובים ביותר ואחת הדרכים המצויינות להפתיע אויב פוטנציאלי בלחימה ליצירת יתרון מכריע. הדבר מושג באמצעות מערכי לחימה העולם בכושרם, איכותם כוח האש והתמרון שלהם על אלה המצויים בידיו.
בשנת 2019 ייצאה ישראל אמל"ח בהיקף כולל של כ-8.4 מיליארד דולר, שהם כ-% 7 מכלל הייצוא שלה. אם ייצוא של כ-120 מיליארד דולרים מעסיק משק של קרוב ל 3.5 מיליון מועסקים, 7% ממנו מספקים תעסוקה לכ-250,000 עובדים ישירים ועקיפים, בתחומים מגוונים מאוד של פעילות המשק. בכלל עובדים אלה, לפחות 20% הם מדענים ומהנדסים בתחומים טכנולוגיים מתקדמים, שהיכולות הנגזרות מהם - ידע, טכנולוגיות, תשתיות וניהול תעשייתי - משפרים ומשביחים את איכות וטיב הידע והיכולות גם בתעשיה האזרחית. מאז ומתמיד הייתה התעשיה הביטחונית בישראל, בזכות הדרישות הקפדניות של צה"ל וחשיבותן לביטחון הלאומי, מנוף לפיתוח הידע והיכולות הטכנולוגיות והתעשייתיות במדינה. עד לעשור האחרון, מרבית הפרויקטים הטכנולוגיים הגדולים היו קשורים בפיתוח וייצור אמל"ח. העלאת רמת העיסוקים של העובדים במשק, היא אחת הדרכים הבסיסיות להביא לטיוב בחלוקת העושר הלאומי בין שכבות האוכלוסייה. להערכתי, אין מנגנון טוב יותר לכך משילוב בין התפוקה לתמורה וככל שלתפוקה ביקוש גבוה יותר, התמורה המתקבלת ממנה גבוהה יותר, ורמת ההכנסה של העובדים המועסקים בייצורה עולה.
אם בוחנים את השיקולים הכלכליים, ראוי להזכיר עוד אחד מהחשובים שבהם - גודלו של המשק הישראלי. אין ספק שהמשק צומח יפה בעשור האחרון. אעפי"כ, מול ערכן של מערכות נשק גדולות או עתירות השקעות, המשק הישראלי, במקרה הטוב הוא משק בגודל בינוני. מגוון האילוצים הביטחוניים, כופה על המדינה התמקצעות בתחומים רבים, אם איננו רוצים להשתעבד כליל לצדדים שלישיים ולמרוץ המחירים של מערכות גדולות ויקרות מאוד בשוק הבינלאומי.
אין זה מקרה שרק מדינות כסעודיה, המיפרציות, אירן (בעבר) ועירק (בעבר) יכלו להרשות לעצמן רכש מסיבי של אמל"ח בעשרות ומאות מיליארדי דולרים; הכסף "הקל" ממכירות הנפט המונופוליסטיות איפשר להם זאת. בעשותם כן, הפכו, בין היתר, למאגר נשק אזורי של המדינות הערביות, אויבותיה של ישראל באותן שנים. בייצור העצמי ובתחכומו, טמונים יתרונות כלכליים עצומים ובכללם האופציה להקטין כמויות ולגוון יכולות מבלי לייקר משמעותית את הרכש.
בכדי שתוכל לעמוד באתגר, חייבת ישראל לקיים תעשיה גדולה בהרבה מהגודל היחסי הרצוי לפי נפח משקה הכולל. עניין זה מתאפשר בזכות שיווק מסחרי של ציוד נגזר מהציוד הצה"לי למדינות אחרות והגדלת נפח השוק באופן זה. השיווק לחו"ל מבוקר ומפוקח על-ידי משרדי הביטחון והחוץ וכפוף למדיניות המותווית ע"י הקבינט ומפוקחת בין היתר גם ע"י המל"ל.
היות התעשיות הביטחוניות תשתית לאומית מתקדמת, איפשרה זו לממשלות ישראל ולמשרד הביטחון כזרוע ביצועית שלהן לתכלית זו, לשנע חלק מהן לפריפריה ההתיישבותית ותוך כדי כך לספק תעסוקה מאתגרת לישובים מרוחקים או חדשים. מגמה זו לא תמה ובתוכניות עתידיות של פיתוח הפריפריה ופיזור האוכלוסייה, נראה להערכתי תופעות דומות, בהיקפים גדולים יותר. המגמה הרווחת במשרדי הביטחון והאוצר מזה כשני עשורים, היא להפריד את התעשיה הביטחונית לשני חלקים: "רגילה" ו"אסטרטגית", ולהפריט את החלק הרגיל. שינוי זה משפר את השילוב בין תעשיות ביטחוניות ייעודיות וייחודיות לבין תעשיות ביטחוניות-אזרחיות משולבות, שהפעלתן מתוך שיקולים לאומיים כלליים קלה ופשוטה יותר. מצב דומה קיים גם בארה"ב ובחלק ניכר ממדינות אירופה, ונחשב כיעיל יותר מבחינה משקית.
כתבתו של גדעון קוץ מציינת שהודו (45%), אזרבייג'ן (17%) ווייטנאם (8.5%), הן הלקוחות הגדולות של ישראל לאמל"ח - כל מדינה וצרכיה הסגוליים. נתון זה מרמז "על קצה המזלג" על יתרון עצום נוסף של פעילות השיווק לחו"ל והוא התרומה לפיתוח יחסים בי-לטרליים עם מדינות נוספות. ראשיתם של יחסים אלה, לפעמים, איננה ברצון הפוליטי-דיפלומטי ה"פשוט" של אותן מדינות, אלא בצרכי הביטחון הלאומי שלהן; ואין מניע טוב מזה. בדרך כלל, מתחילים המגעים בתחום נושאי הביטחון הלאומי, אך עד מהרה מתרחבים הם ליחסים בי-לטרליים מגוונים יותר, שיש בהם יתרונות אסטרטגיים, מדיניים וכלכליים נרחבים לישראל גם בתחומים האזרחיים. התחרות בשווקי החוץ בתחומי האמל"ח, אינה דומה מבחינות רבות לתחרות מסחרית במוצרים אזרחיים. תקצר היריעה מלדון כאן בכל ההיבטים, אולם יש לזכור שהיבטים אלה רגישים מדינית, ביטחונית ומסחרית.
התאור המקוצר והמתומצת המובא כאן, נועד להאיר כמה וכמה פנים של נושא השיווק הבינלאומי של אמל"ח בו תפסה ישראל, חרף ממדיה הקטנים יחסית, מקום של כבוד בעולם. הכתבה הנ"ל מדברת על מקום 8 (3% מהסה"כ העולמי) עם פזילה לעבר המקום ה- 7. כל המדיניות המקדימות את ישראל הן מעצמות עולמיות - ארה"ב (36%), רוסיה (21%), וסין (10%), ומעצמות לשעבר: צרפת, גרמניה, בריטניה, ספרד ומדינות נוספות של הקהילה האירופית, יחד (25%).
בטיפולה בסוגיות הייצוא הביטחוני מתוצרתה לחו"ל, פיתחה ישראל גישות ומנגנונים אופייניים לצרכיה שעונים בדרך כלל על מרבית האתגרים. ישראל אינה יכולה ואינה צריכה לנסות ולפתור בגפה את בעיות העולם והשימוש בכוח הנוהג בו, לא ברמת המלחמות הקונבנציונליות ולא בתחום המלחמות הא-סימטריות. העולם מנוהל ונוהל מאז ומעולם ע"י המעצמות - כל תקופה והמעצמות שלה. תפקידה של ישראל כמדינה קטנה עד בינונית, הוא לשרוד, להתפתח ולשפר את איכות חיי תושביה. במסגרת מקומה במשפחת העמים, תיטיב לעשות אם תיטול חלק בפעילות הבינלאומית, אולם אל לה להתיימר להוביל פעילות זו; הובלה שמורה למעצמות.
כל עוד נחשבת המלחמה חלק לגיטימי בתרבות האנושית, התמודדות היא "כורח היסטורי" ומדינות קטנות חייבות לזכור את מקומן וצרכיהן במערך הגלובלי ולפעול בהתאם.