אחרי מלחמת יום הכיפורים ראיינתי ב
הארץ את הפרופסורים יעקב טלמון, נתן רוטנשטרייך ויחקאל דרור. משפגשתי את טלמון בביתו בירושלים הבנתי כי הפסדתי 22 שנים בהן לא קראתי בהבנה הראויה את ספרו מאיר העיניים "ראשיתן של הדמוקרטיות הטוטליטריות" (ניסיתי בשנות ה-50' ובלי הצלחה). זה מה שאנו חווים עתה.
טלמון היה היסטוריון משכמו ומעלה. הוא היה יריב אינטלקטואלי נכבד של
מנחם בגין. אבל במותו ניאות בגין לספוד לו בהלוויתו. הוא ידע להעריך בר-מחלוקת בשיעור קומה כטלמון.
עתה אנו מתקרבים למצבים שטלמון תיאר בדייקנות כה רבה. ביבי רוכב על ההסכמה הטבעית, שהכל רוצים לראות במיגור נגיף הקורונה כדי לצמצם את חרות האזרח וזכויות הפרט לטובת מטרה קולקטיבית.
עשרות פרופסורים מהחשובים בישראל ובעלי מוניטין בעולם מסבירים כי חייבים לצאת מן הסגר. אבל ביבי וקבוצה של פקידים במשרד הבריאות חוששים ששלטונם יתערער עקב הניהול הכושל, וחלילה החרדים יכעסו שהסגר מוטל על ישוביהם הלוקים במחלה יותר מהאחרים.
הגיע הזמן שהציבור בישראל יתנער. מותר להפגין. די לסגר שהוא חנק כלכלי; שמונע חיים תקינים ומדרדר אותנו לתלות גוברת בשלטון. לא צריך לחפש הגדרות חדשות. טלמון ניסח אותן בעבורנו: ראשית של דמוקרטיה טוטליטרית; דמוקטטורה; משיחיות מדינית. כל הזכויות שמורות לו.
הערה 1: בהמשך יש תגובות (חיים מנשה, יפה ברוקס) מהן משתמע כי אני אדיש לגורל המבוגרים (אני נמנה עליהם וסופג בשל כך נאצות בלתי מובנות בלשון בלתי ראויה). לא, איני מציע להפקיר את המבוגרים. בעקבות הפרופסורים לעשרותיהם אני מציע כי חולים במחלות רקע והאוכלוסייה המבוגרת יתגוננו בבידוד, הבדיקות יתעצמו (וזה הכישלון של משרד הבריאות), ניהול הקרב מול הקורונה יועבר למערכת הביטחון כהצעת
נפתלי בנט, ויוטל סגר מחוזי קצר במקום בו הוא נחוץ לכמה ימים, למשל בבני ברק שם הממשלה נכנעה הלילה לטובת עסקני החרדים ונגד טובת האוכלוסייה החרדית.