זהו מכתב המיועד ליו"ר השלטון המקומי במדינת ישראל,
חיים ביבס. זהו מכתב המיועד לראשי הערים, המועצות, אשר דורשים ובצדק רב, להעביר לאחריותם חלקים משמעותיים בהחלטות בנושא מגיפת הקורונה, זהו מכתב לבני אדם, באשר הם.
החרדה תפסה את השגרה בגרונה והובילה אותה למחוזות של אחריות רבה, מעורבות והתערבות בפרט ובכלל. בכל בוקר אני פוגש אותם, עולים חדשים וותיקים מאתיופיה וחבר העמים, קשישים באים בימים, עם הווסט הכתום עליהם ומאחוריו כתוב באותיות גדולות "בשירות העירייה". הם מסתובבים עם פחים ירוקים אליהם מוצמדים גלגלים, מגרפה, מטאטא, לוכד בדלים, חבילת שקיות שחורות בכיסם, הם עושים את מסלול הבוקר שלהם, יום יום, בוקר בוקר, אוספים, מרימים, מתמתחים, נאנחים, מתעייפים וממשיכים.
עובדי ניקיון הרחובות בעיריות, רובם בני שישים ומעלה, קבוצת סיכון מובהקת, יוצאים מביתם בכל בוקר אל עגלת האשפה האישית, אל המטאטא ולוכד בדלי הסיגריות, בלי מסכה, בלי כפפות, בלי אלכו ג'ל, חשופים למגיפת הקורונה. בעוד עשרות אלפי בני נוער וצעירים יושבים בבתיהם, חלקם מתנדבים בשמחה, אהבה ומוגנות, מסכנים ברשויות המקומיות את העובדים הללו שבדרך שגרה איש לא רואה אותם, השקופים עם הווסט הכתום.
אין ספק כי מדובר בעובדים חיוניים המשתכרים במקרה הטוב שכר מינימום, ובמקרה הפחות טוב, נצרכים להשלמת הכנסה מהביטוח הלאומי, לעובדים החיוניים האלה המופקרים למגיפת הקורונה, יש אישה, ילדים, נכדים, משפחה, הם לא יכולים לתלות את הווסט הכתום ולקשור את עגלת האשפה על מטאטאה ולוכד הבדלים ולצאת לחל"ת, הם חוששים שמא גם המעט שיש להם יעלם ואז מטה לחמם הדל יישבר.
אחריותו של השלטון המקומי לסייע מיידית לעובדים אלה, לדאוג למחסורם בכל דרך, למלא את השורות בבני נוער נהדרים שבכל בוקר יעברו ברחובות, ילכדו בדלים, יטאטאו עטיפות סוכריות ויאפשרו ללובשי הווסט הכתום להמשיך לחיות בלי חשש שמא יידבקו.
מי שדורש אחריות, שותפות, מעורבות בתהליכי ההתמודדות עם מגיפת הקורונה, חייב לתת את דעתו ובאופן מיידי גם לאוכלוסייה שקופה זו. שוו בנפשכם, עובדים שקופים אלה, היוצאים לחל"ת ממומן, מעבר לשמירה על בריאותם, זוכים לרגעי אושר וחסד מזוקק, סוף-סוף יכולים להיות בביתם, במבצרם, עם הילדים, הנכדים, הרעיה.
אל תתנו להם כפפות, אל תתנו להם מסכות, אל תמרחו אותם באלכו ג'ל, תנו להם, לקבוצה זו הנמצאת בסיכון, חל"ת ממומן, זה המעט שמגיע להם, זה המעט שמגיע לנו.