שח לי מלאך מאחורי הפרגוד, מלאך המוות מתחיל לגלות סימני חמלה, רחמים, עברה חרון וזעם. כשביקשתי מהמלאך שמאחורי הפרגוד לפרט, השיב: תפקידו של מלאך המוות ללוות את המת לעולם שכולו טוב, או רע, תלוי בנפטר. באחרונה, המשיך המלאך מאחורי הפרגוד, יותר ויותר בני אדם מתים לבדם, בלי מכר ומודע, ונמצאים רק לאחר מספר ימים בגלל הריח והצחנה.
כן, אומר המלאך מאחורי הפרגוד, מלאך המוות מזועזע מבני האדם ששכחו את החמלה, את הערבות, את הבודד. כולו זעם וחרון על יצירי הבריאה המתעלמים מאחיהם, אמר והתעופף. יותר ויותר קשישים, בודדים, ערירים, ניצולי שואה, הורה שילדיו התנכרו לו, נמצאים מתים בביתם, ומתגלים כעבור ימים רק בעקבות הצחנה המסבה את תשומת לב השכנים שאינם יכולים לשאת אותה.
הצחנה, כן הסירחון הנוראי של הרקב האנושי, היא ורק היא הגורם למציאתם ולהבאתם למנוחת עולמים טרם שבעלי החיים בבית הנעול יכלו אותם. חברת מוסר כמו החברה הישראלית, אשר חותמה הוא ערבות הדדית ואהבתך לרעך כמוך, אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני, חברה כזו, אינה יכולה להשלים עם המציאות המחרידה של המתים בלי תאריך, המתים הבודדים, המרקיבים, הנשכחים.
החברה הישראלית-יהודית יונקת את עוצמתה ממסורות, מאש התמיד של הבערה הנצחית המלהטטת בין קדושת החיים לכבוד המתים. החיים כערך עליון הם לא המלצה, טרנד, אופנה חולפת. הם אבן ראשה ביהדות, לצידה, כבוד המת. תילי תילים של הנהגות, הלכות, אורחות חיים, הדרכות, נכתבו על החיים והמתים במסורות היהודיות. לכולן מטרה אחת: כבוד החיים וכבוד המתים.
בממשלת ישראל החדשה, אין שר לחיים ושרה למתים, אך יש די והותר בעלי משרות היכולים לתרום מתקציבי הניהול השוטף כסף עבור מהלך אסטרטגי, אינטנסיבי, כדי לעורר את הערבות ההדדית, אשר בנושא כאוב זה נדמה שהרפיון השתלט עליה.
בטוח אני כי שילוב כוחות של מיתוג הצורך בהתגברות הערבות ההדדית בשגרה ולא רק בעת מגיפות, מלחמות ומבצעים נקודתיים, לצד הגברת המודעות בקרב האוכלוסייה הצעירה, הבוגרת, תנועות הנוער, השכנים, ומעל לכל הדפיקה בדלת, שאילת השלום, ההתעניינות, הם למעשה, ביחד ולחוד, הערבות שהצחנה לא תוביל אותנו לגילוי מאוחר של מתנו.
שמלאך המוות לא יהפוך לחומל ומזועזע, שנהיה חברה מוסרית, ערכית, חומלת באמת, ובעיקר שנזכור שמאחורי הדלת שממול, חי שכן בודד, חיה שכנה ערירית, חי אדם גלמוד, שבסך-הכל רוצים שתדעו את שמם, שתפתחו את לבכם אליהם ואת דלת ביתם, ללחמנייה מתוקה קטנה, לפרח ורוד לשבת, לחיוך רחב, לשאלת שלום, להזכיר להם שהם, החיים-המתים, עדיין חשובים למישהו בעולם הזה.