ההומור הוא אחד הכלים הכי יעילים לעורר עניין בנושא כלשהו. העיקרון הזה הוא סוד גלוי וידוע לא רק ליוצרי "היהודים באים" אלא גם לדורות של מורים וחכמים שניסו למשוך את הלבבות ללימוד התנ"ך וההלכה. מדינת ישראל השקיעה הרבה מאוד מיליונים בלימודי תושב"ע כדי לקרב את הצעירים למעיין המורשת היהודית, ולא הצליחה לעשות מה שעושה "היהודים באים", שסוד הצלחתה ביכולתה להנגיש את עולם המסורת ולהעביר מידע בצורה מושכת לב, קלילה ומעניינת.
רבה היה פותח את שיעוריו בבדיחות
בתנ"ך אין הרבה קטעי הומור, אבל נחמד לזכור ששרה אימנו כשנוכחה לדעת שנכנסה להריון אחרי ביקור המלאכים חשבה שהקב"ה עושה איתה צחוק והשקיעה את חוויית הצחוק בשם הבן שנולד לה - יצחק. אליהו הנביא מתבדח ומלגלג על נביאי הבעל ומציע להם לקרוא בקול גדול לאל שלהם הבעל כי אולי הוא ישן ואינו שומע אותם. בסיפור בלעם המספר מציג את המעמד ההומוריסטי של שכירת מומחה לקללות בסיפור האתון שפערה את פיה והחלה לדבר. בתלמוד יש הרבה עדויות על חכמים שהשתמשו בבדיחות כדי לעורר עניין בלימוד נושאים הלכתיים. מסופר על רבה, ראש ישיבת פומבדיתא בבבל, שלפני שהתחיל ללמד נושא היה אומר בדיחה ורק אחר כך ניגש לדון בנושא השיעור בכובד ראש.
חכמי פומבדיתא הלכו בעקבות רבה. בגמרא בדיון בשאלה מי צריך לשלם נזקי ספסל שנשבר לאחר שארבע התיישבו עליו, נכתב שהאחרון הוא זה שצריך לשלם והגמרא אומרת "כגון פפא בר אבא: ורשי מסביר שהכוונה היא לאדם שמן כגון פפא בר אבא. בעקבות הדיון על נזקי הספסל שנשבר הועלו דיונים מלאי הומור שעסקו באינספור האפשרויות של מידת השומן של היושבים על הספסל ומי צריך לשלם כגון מה קורה אם השמן יושב-ראשון ואחריו 3 רזים ומה אם דווקא הרזה הוא האחרון ולפניו ישבו 3 שמנים.
פרשני הגמרא הסכימו שאת הדיון המצחיק הזה יזם רב פפא עצמו כדי להחזיק את תלמידיו ערניים ומלאי עניין. החכמים עצמם הפיקו לא מעט בדיחות. אחד הבדחנים היה רבי זירה. מסופר שביקר בפורים במסיבה אצל רבה, שבשכרותו דקר את רבי זירה למות ואז השיב אותו לתחיה. בשנה שלאחריה רבי זירה סירב לבוא למסיבת הפורים אצל רבה. כשנשאל למה? ענה כי לא בכל שנה קורה נס.
בתקופת הזוהר בספרד, רבי אברהם בן עזרא נחשב לאחד מגדולי הפרשנים של התנ"ך. דקדקן רציני ובקיא מאין כמוהו, לא בחל בבדיחות עם גוון מיני. כשרצה לשים ללעג את אחד מפרשני התנ"ך הקראים בן זוטא, דרש עליו את הפסוק "לא תעלה במעלות על מזבחי שלא תגלה ערותך עליו" שכוונתו להורות למשרתים בקודש לא לעלות במדרגות למזבח כדי שלא תגלה ערוותם. בן עזרא שם לצחוק את בן זוטא ואמר עליו שמרוב רצונו לעלות במעלות החכמה "ונגלתה ערוותו עליו".
"אין דור שאין בו ליצנין"
היהדות לא מתכחשת להומור. חג פורים היה מאז ומעולם חג של ליצנים, של שתיה ובדיחות. בחצרות החסידים לבדחן החצר היה תפקיד חשוב ביצירת אווירה שמחה ומכילה. בדחן חסידי ידוע הוא הרשלה מאוסטרופולי. המוטו של ספר הבדיחה והחידוד של אלתר דרויאנוב, כפי שרשם בראש כל אחד מהכרכים של הספר הוא "אין דור שאין בו ליצנין" (תלמוד ירושלמי, מסכת שקלים, דף יא, ב פרק ב) וובכך חקק עדות ניצחת למעיין ההומור היהודי. לנוכח מסורת הומורית כה מפוארת - נראה שההפגנות נגד "היהודים באים" הן רק עוד פרק בתולדות ההומור היהודי.