האור הפנימי

הרצל ובלפור חקק שיריה של רעיה המאיר נועדו להאיר ולגלות לנו אמיתות על החיים. נפתח בשני שירים על הארה.

האור הפנימי

גּוּפִי כְּנֵר. חֶלְקוֹ הַתַּחְתּוֹן נִמְשָׁךְ מַטָּה לַהַבְתּוֹ צוֹמַחַת מַעְלָה, בּוֹרַחַת מֵהַפְּתִילָה, מִחֹמֶר הַבְּעֵרָה. נִשְׁמָתִי נֶעֱטֶפֶת בְּאוֹר הַגּוּף, וַאֲנִי מָצָאתִי אֶת הַגַּפְרוּר הַנָּכוֹן לְהַדְלִיק אֶת הָאֵשׁ בְּתוֹכִי. הצופן הגנטי הוא הארה. חכמינו אומרים: השם הוא הנפש. שמה של רעיה המאיר, כמו קובע את הצופן הגנטי של שיריה. במסע שלה לחיפוש זהותה השירית היא מחפשת את היסוד המואר בעולם. כשיש מצב בעולם של הסתלקות האור, זה קורה כי אנשים נמנעים מקבלת האור. כל נברא צריך ליצור לעצמו כלים של קבלה, של קבלת האור, ורק כך יהיה לו ממה לתת. הכלים של רעיה המאיר הם השירים שלה: היצירה שלה. היא כותבת: גופי כנר: היא רואה עצמה כגוף שמייצר אור. כלי שמקבל אור ונותן אור. הדימוי הזה הוא דימוי טוטאלי: הנר נותן את עצמו עד כיליון. כשהלהבה אוזלת ומסתיימת, הנר נגמר. זו נתינה תוך התמסרות טוטלית. על-פי השיר, המטרה של האור היא מטרה עליונה: האור שואף למעלה. המטרה תמיד נאצלת. כשהלהבה פועלת היא שוכחת שהיא ניזונה מן הפתילה, מחומר הבערה. תוך כדי נתינה שוכחת ההארה, שהחוק של החיים הוא נוקב: "מה שמזין אותך הוא מה שמכלה אותך". הפתילה מזינה את הלהבה, אך כשהפתילה נגמרת, כשהנר נגמר, הנתינה נגמרת. האור כלה. הדברים האלה אינם גורמים עצב לדוברת השירית: היא נעטפת באור הגוף כל עוד הוא מאיר. והיא לא מפסיקה להדליק את האש שבתוכה, אף על-פי שיודעת היא שמה שמאיר אותה הוא גם מה שיכלה אותה. השירה צריכה להאיר, והיא תאיר כל עוד נפשה בה. היא תאיר כל עוד האור בתוכה, כל עוד האש בוערת בה.

נר הלילה

נֵר הַלַּיְלָה מֵאִיר אֶת הַיּוֹם מֵעַל תְּכֵלֶת טַלִּיתוֹ שֶׁל סַבָּא יִצְחָק זִמְזוּם גַּלֵּי הַיָּם מְגָרֵשׁ הִרְהוּרִים נוֹשֵׂאי אֵבֶל נִצְחִי. אֲנִי עוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי הָרַחַשׁ בְּמֹחִי נִשְׁחַק וְלִבִּי מִתְרַחֵב עַד מְרוֹם הַשָּׁמַיִם בַּיּוֹם הַנִּפְלָא הַזֶּה. הלילה מסמל חושך, ונר הלילה תפקידו להאיר את הלילה. הצירוף נר הלילה יכול ברובד הפשוט שלו להיות: נר שמאיר את הלילה. אך בפועל רעיה המאיר גרה בעיר חוף, ובחוף הזה צומח פרח שנקרא "נר הלילה החופי". ואנו רואים כמה כוח יש לפרח אחד קטן, שנקרא נר הלילה החופי. הנר הזה, הפרח הזה מאיר את היום ולא רק את הלילה. הוא מאיר לא רק את תכלת השמים, אלא גם תכלת הטלית של הסבא. הדוברת בורחת אל הים, נושאת עמה הרהורים של אבל נצחי. הים תמיד הוא מקום שמחפשים בו רוגע. רעש הגלים מגרש את ההרהורים העצובים. יש קשר סימפתטי בין נר הלילה המגרש את החושך ומביא את היום ובין רעש הגלים המגרש את הרהורי האבל שבתוכה. ומה התוצאה של פעולת נר הלילה החופי ושל הים? הדוברת הלכה אל החוף ופגשה פרח מאיר, אך פגשה גם גלי ים. הרוגע שב אליה: הלב התרחב עד מרום השמים ביום הנפלא הזה. השירה היא החיים עצמם, היא הנפש. מכאן ננסה להבין מה תורת השירה שלה, מה הארספואטיקה של המשוררת. נמצא עוגן לכך בשיר זה:

השירה היא החיים עצמם

הַשִּׁירָה אֵינָהּ נֹפֶשׁ אוֹ בְּרִיחָה מִן הַחַיִּים אֶלָּא הַחַיִּים עַצְמָם. מִלִּים שֶׁנִּכְתְּבוּ בִּידֵי נֶפֶשׁ אָדָם הַחַיָּה עַל הַיַּבָּשָׁה וְרוֹצָה לָעוּף מֵעַל הָרָקִיעַ, עִקָּר יָפְיָהּ בְּהִתְנַסּוּת הַסֵּבֶל. [מתוך האנתולוגיה "שירה על שירה", פיוטית, 2016] רעיה מבקשת לענות לנו על שאלה שמטרידה רבים. לא פעם אנו שואלים את עצמנו האם יש מקום לשירה בעולמנו, האם עדיין זקוקה נשמת האדם לשיר בעולם שהפך להיות קר יותר, ציני יותר, טכנולוגי יותר. האם בעולם המודרני יש מקום לשירה? איזה מקום? מה מוצאים חסידי השירה במבוך המלים הזה? כוחן של המילים בשיר הוא הכוח הרוחני, כוח הנפש, שהרי אלה כלים רוחניים, ורעיה כותבת מילים שנכתבו בידי נפש אדם. אכן המעוף והנסיקה הם חלק מן הסגולה האנושית, וכאן יש קשר בין הקשר לקרקע וליבשה, לבין הרצון להמריא ולהגיע מעלה. אנו נזכרים בחלום יעקב - סולם מוצב ארצה וראשו בשמים. כאן בשירה של רעיה מתחברים השדות הרוחניים בגשמיים, והחיבור מרתק אותנו. נֶפֶשׁ אָדָם הַחַיָּה עַל הַיַּבָּשָׁה וְרוֹצָה לָעוּף מֵעַל הָרָקִיעַ. נפש המשורר רוצה לעוף גבוה גבוה, לא רק עד הרקיע אלא מעל הרקיע. המסע הזה קושר בין האדם לבין העולם, בין הנפש לבין עולם של מרום. מי שקורא את שירתה של רעיה מאיר מגלה את הכוח של הספרות ושל השירה כדרך להאיר את העולם, כדרך לגשר בין נפשות, בין ניסיון החיים שלנו לבין הקורה מסביב. הכתיבה היא חלק ממסע, אין זו בריחה מהמציאות, זו הליכה בדרך החיים. ויש יופי בהתנסות, יש כבוד לסבל באשר הוא. יש לרעיה מאיר שירים שנראים כמו דרך אמנותית לרקום אריג יפה או לצייר תמונה אגדית:

חֲלוֹם

קִבַּלְתִּי שַׁי - עִיר אַגָּדָתִית רְקוּמָה כּוֹכְבֵי זָהָב יוֹקְדִים וְקַרְנֵי תְּכֵלֶת מֵחוּטֵי טַלִּיתוֹ שֶׁל סַבָּא יִצְחָק, נָשַׁמְתִּי נְשִׁימוֹת יוֹגָה מַרְגִּיעוֹת מַחְשָׁבָה, צָחַקְתִּי בַּחוּץ בָּכִיתִי בִּפְנִים זָחַלְתִּי כְּנוּעָה עַל שְׁבִילֵי עִיר-אַגָּדָה מִשָּׁם הִתְעוֹפַפְתִּי כִּמְשֻׁגַּעַת אֶל מַלְאֲכֵי מָרוֹם בְּשִׂמְלָתִי הַדְּהוּיָה. עַל נַדְנֵדַת חַיַּי מִלִּים חַסְרוֹת פֵּשֶׁר כְּקֶרַע בְּצָעִיף אָפְנָתִי

אמנות הכתיבה היא אמנות רקמה

רעיה משלבת בין אמנות הכתיבה לאמנות האריגה והרקמה, ואנו קולטים בדרך בלתי אמצעית, לפנינו תוכן רוחני מעבר לחוטי הרקמה. עיר שלמה, חיים שלמים, הכל אצור באותה ריקמה עמוסת משמעויות, והנה עולם הבדים והבגדים הופך להיות מחוז של דמיון, וכל היופי המרגש הזה, כל ההדר הזה שגורם הן לבכי, הן לצחוק יוצר מראה נבואי. הנה מלאכי מרום משתלבים בשיר, והמשוררת מתארת חוויה מיסטית. שזירת החוטים, שזירת המילים - כל אלה גורמים למעוף חלומי, והיא עולה אל מלאכי מרום בשמלתה הדהויה. בין אם זו רקמה עשירה ובין אם זו שמלה דהויה, הרי לנו בגדים מקודשים שלוקחים אותה להבנת העולם, לחיפוש אחר המשמעות הנסתרת. השירה של רעיה אכן מחברת בין נפש ורוח ויבּשה ושמים, והיכולת לקשֵר בין שמים וארץ אלה מקורות הכוח שלה, אלה היסודות שמעניקים לשירה תעצומות וכוח. השירה מחברת בין נשמות ותרבויות, וכאן ראינו חיבורים מיוחדים. רעיה מאיר יוצרת מפגש בין מֶדיות - מפגש בין שירה לבין אמנות וּשזירת אריגים, בין שירה לבין תמונה חלוֹמית. מפגשים בין שְׂדות משמעות שונים תמיד מרגשים, תמיד מחבּרים לבבות. רעיה אינה רואה בַּשירה בריחה מן המציאות, השירה היא החיים עצמם, והחיים הם מעוף אל עולם שמחבּר בין גובַה לבין תהומוֹת, בין שמַים לבין מעמַקים, ונסיים בציטוט שיָאֶה להבין דרכו את דרכּה של רעיה מאיר: השיר פסגה - אֵין פִּסְגָּה גְּבוֹהָה יוֹתֵר מֵעֹמֶק הַמַּעֲמַקִּים. ... ואם שאלתם מדוע יש שירה, זו הסיבה. לקחת אותנו לגבהים וגם למעמקים.