לא התריע לקראת יום הכיפורים מִחזרו שוב אצלנו את סיפורו של יעקב ארז, אז הכתב לענייני צבא של 'מעריב', שכביכול התריע על המלחמה, אך נחסם כביכול על-ידי הצנזורה הצבאית, ונבלם על-ידי עורכיו. עקרונית, איני יודע מה היה במערכת 'מעריב', וזה די לא חשוב. הקדשתי הרבה מאמץ לניפוץ התהילה המזויפת של ארז באשר להתרעה, בניגוד לחוקרים אחרים של התקשורת הישראלית, שהפיצוה, ניפחוה, ותלו בה הררי תיאוריות.
בהתבססי על הידיעה, שהעביר ארז לצנזורה, קבעתי (במאמרי, "האם נתנה העיתונות הכתובה הישראלית התרעה מספקת לקראת מלחמת יום הכיפורים" בכתב-העת 'פתו"ח' 3 בהוצאת היחידה ללימודי עיתונאות ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן, מארס 1996), כי לא היה בה שום ממד התרעתי, ומחיקות הצנזורה ממילא לא שינו את תוכנה, שניתן לסכמו בפסקת הסיום של ידיעתו המקוצצת, שפורסמה בתחתית ("מרתף") העמוד הראשון של חדשות 'מעריב' ביום שישי, ערב יום הכיפורים ה'תשל"ד: "כוחות צה"ל עוקבים בערנות אחרי הנעשה בצד המצרי וננקטו כל הצעדים למנוע מן המצרים אפשרות של הפתעה" - משפט שחצני ברוח התקופה, שתוך 24 שעות הוכח כשקרי ואולי כחמור מזה.
ארז, שהיה ביחסים קשים עם אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן, ניזון בכתיבת הידיעה מראיונותיו ומשיחותיו עם כמה מפקדים בשריון (כנראה, כולל עודד, אחיו, שהיה מג"ד טנקים 53 בחטיבה 188 בגולן). מרוח הדברים שכתב, נראה, כי שוחח במהלך ביקורו בקו התעלה ערב המלחמה גם עם אלוף אברהם אלברט מנדלר, מפקד הכוחות המשוריינים בסיני (אוגדה 252), שהיה אז על סף כניסתו לתפקיד מפקד גיסות השריון. מנדלר עצמו העריך במסיבות הפרידה מחייליו, שהעסיקו מאוד את אוגדה 252 בין כסה לעשור, ובשיחותיו עם מפקדים באוגדתו, בשבוע שלפני המלחמה, כי משהו, לאו-דווקא חמור כמלחמה, יעכב את חילופי התפקידים באוגדה, שנועדו ליום ראשון, שבעה באוקטובר (תא"ל קלמן מגן היה אמור לפקד על האוגדה). נימה זו ליוותה את שפע טקסי הפרידה ממנו באוגדה.
ארז היה היחיד בכתבים הישראלים, שהגיש לצנזורה ידיעה, שכללה דיווח פושר על הכוננות בדרום (המטכ"ל הכריז על כוננות ג' כבר ביום חמישי, ארבעה באוקטובר), ויש לציינו על כך. סא"ל מיל' שמעון מנדס, עמיתי, שהיה אז קצין בבסיס הצנזורה הצבאית בירושלים, חולק על קביעה זו בהסתמכו על זיכרונו.
אין בידיעה של ארז שמץ התייחסות לכוננות בגולן, שדוּוחה בהרחבה מראש השנה ה'תשל"ד, גם בעיתונו, על-ידי כתבים אזוריים; ובוודאי שמע עליה מעודד, אחיו. כלומר, ידיעתו משקפת במדויק את הראייה ("הקונצפציה") המוטעית, שרווחה אז בצה"ל ובמערכת הביטחון. לימים יטען ארז, שבשבוע לפני המלחמה הגיש לצנזורה, לפחות, ארבע ידיעות שנפסלו.
העיתונות הישראלית הופתעה מפרוץ המלחמה, כמו כל הממסד הישראלי, כיוון שהייתה נאמנה לקצונה, שהזינה אותה במידע, ולא העזה לחרוג מהקו, שהנחית עליה הפיקוד העליון. מי שדיווח בעיקר על הכוננות בגולן היו הכתבים האזוריים, ולא הכתבים לענייני צבא; וגם זה נפסק לחלוטין, כשרא"ל דוד אלעזר, הרמטכ"ל, ביקש בארבעה באוקטובר מ'ועדת העורכים' להימנע מהפרסומים הללו, והם הזדרזו לציית לו. כלומר, הבעיה של חופש העיתונות בישראל, אז כעתה, הנה צנזורה עצמית של העיתונים, ולא הצנזורה הצבאית.
קו בר-לב למוטי אשכנזי, מפקד מעוז 'בודפסט', שלא נפל בידי המצרים, יש כמה הערות על מה שכתבתי על קו בר-לב בטורי ('כמה הערות על מלחמת יום הכיפורים 19'), והרי הן:
"1. כבר זמן רב לפני מלחמת יום הכיפורים אוישו על 'קו המים' ב'קו בר-לב' שישה-עשר מעוזים (!) ולא 32 כפי שכתבת. המרחק הממוצע בין מעוז למעוז היה כעשרה ק"מ ומעלה, ולא היה צורך לעקוף את המעוזים אלא לחדור בשלווה ביניהם.
2. 'קו בר-לב' לא נהרס בפעם הראשונה ב'מלחמת ההתשה'. הוא נבנה לראשונה במתכונת חירום תחת אש תוך כדי 'מלחמת ההתשה'. לאחר 'הפסקת האש' (שהושגה בתיווך האו"ם) נבנה מחדש ונבנה היטב מבחינת עמידות לאש ארטילרית. דא עקא שלאחר שהוקם, הרימו המצרים מול כל מעוז מאויש לפחות שתי 'רמפות' שהיו גבוהות מהמעוז בכדי 10-6 מטרים, ועל כל 'רמפה' בנו עמדות טנקים/משמידי טנקים ועמדות צלפים ממרחק של 500-200 מטר, ששלטו על עמדות המעוז. ככלל, המעוזים - אלה שהותקפו - דווקא עמדו היטב בהפגזות הארטילריה, אבל שותקו באש בכינון ישיר מה'רמפות'.
3. לא יותר מחמישה-שישה מעוזים נכבשו בקרב, לרבות מעוז 'המזח', שנכנע לאחר מספר ימי לחימה. השאר התפנו ו/או פונו החל מיום ראשון, שבעה באוקטובר.
4. הנברונים ב'בודפסט' לא קרסו תחת אש הארטילריה המצרית, שניהם, בהפרש של 24 שעות זה מזה, נדלקו מפגיעת פגזי זרחן בסמיכות לפתחי הירי. מה שהדליק את המטענים ההודפים, שהונחו לרגלי התותחים. את היתר עשו הפיצוצים הפנימיים.
5. מעוז 'בודפסט' הופגז ימים ולילות לא רק על-ידי ארטילריה כבדה, אלא נכתש באופן שיטתי על-ידי חיל-האוויר המצרי".
אותות קלון לאלוף מיל' שלמה גזית, שהלך לעולמו בתחילת אוקטובר, היה עבר צבאי עשיר - מימיו ב'הגנה' ובפלמ"ח, מהיותו סגן-מח"ט גולני בראשית שנות השישים, מהיותו בכיר במחלקת המחקר באמ"ן במלחמת ששת הימים ומהיותו ראש אמ"ן אחרי המפולת במלחמת יום הכיפורים. ראוי להזכיר, כי כראש אגף המודיעין, פקד גזית להפסיק לחלוטין את המחקר על תפקוד האגף במלחמת יום הכיפורים ובשנה שקדמה לה. והרי, אין ספק, שהמודיעין כשל ובענק במלחמה, והיה ראוי לבדוק את נסיבות הכישלון ואת סיבותיו, כדי למנוע הישנות כישלון אדיר כזה.
כתוצאה מכך, לא נאספו מסמכים חיוניים (וגם בוערו, כנהוג בצבאנו), ולא נאספו עדויות של בעלי עניין ושל מעורבים באיסוף ובהערכה. את המחדל הזה קשה לתקן גם כיום, כחמישים שנה אחרי המלחמה, והוא אות קלון על מצחו של גזית. אות קלון אחר השיג לעצמו שלמה גזית, כאזרח, כשהשווה במארס 1998 את הכיפות הסרוגות לצלבי הקרס, שענדו חיילים נאציים על שרווליהם.
נושא-דגל את איתן הבר, הכתב לענייני צבא של 'ידיעות אחרונות', שגם הוא הלך לעולמו בתחילת חודש אוקטובר, הכרתי באמצע שנות השישים, כשהייתי כתב מתחיל ב'במחנה'. כבר אז התייחסנו אליו, לאלי לנדאו (מקבילו ב'מעריב') ולזאב שיף (חקבילו ב'הארץ') ביראת-כבוד. שלושתם היו האריות, שהובילו אז את הכתבוּת הצבאית בארץ, ואיתן הבר היה הצעיר מביניהם.
מיד אחרי מלחמת ששת הימים פרסמו שיף, לנדאו והבר את הספר, "מאת כתבנו הצבאי" (הוצאת רמדור, 1967), וכלל דברים שכתבו לפני המלחמה ב"כוננות" ובמלחמה. לצערי, הגעתי אליו רק לפני כשלושה חודשים. מספרם נודף ריח רע מאוד של שחצנות, של הערצה למפקדי צה"ל ושל יחסי ציבור להם, למרות שכשלו כבר במלחמת ההתשה, שהחלה, בניגוד להיסטוריה הרשמית של צבאנו, כבר ביולי 1967, פחות מחודש אחרי הניצחון בששת הימים - לפני שספרם יצא לאור.
השחצנות, שלוּותה בזלזול באויב ובשאננות, הייתה מקור עיקרי להפתעה במלחמת יום הכיפורים, וליוותה את צבאנו בשתי החזיתות עד היום האחרון במלחמה - הפתעה אג"מית קשה ולא הפתעה מודיעינית, כפי שהממסד רצה לקבוע. כלומר, מרוב שאננות לא הוכן צבאנו למלחמה, ונשען על בלופים ועל משאלות-לב. איתן הבר היה מנושאי דגלה הבולטים של השאננות בדעת-הקהל הישראלית, כיוון שבין ששת הימים ליום הכיפורים הפך 'ידיעות אחרונות' לעיתון הנפוץ במדינה.
משך השנים, גמלו לו מערבת הביטחון וצה"ל, והעניקו לו חוזים לכתיבת זיכרונות מפקדים וספרי יחידות ולמיזמים נוספים. כידוע, היה איתן הבר מקורבו של יצחק רבין עוד כשרבין כיהן כאלוף פיקוד הצפון, ולבסוף היה יועצו וראש לשכתו. יש שמועות, שבכתיבת זיכרונות אלופים השמיט מהם ביקורת על רבין, והרשה לעצמו לשמור מסמכים, שניתנו לו, ולא הוכנסו לספרים, ולא החזירם למי שנתנו לו אותם. הם, כנראה, נמצאים המסמכים באוסף סגור לציבור על יצחק רבין בגנזך המדינה, שהבר היה מנהלו.