עובדת היותנו נתונים כבר חודשים ארוכים ב"משטר" מגביל שכופה עלינו מגיפת הקורונה, חוללה שינויים רבים בדפוסי החיים של האזרחים בישראל. העימות הפוליטי המתמשך ומקורות המימון השופעים של גוש השמאל ותומכיו בארץ ובחו"ל, זימנו ליזמי הרעש הציבורי שעת כושר להוכיח את יכולתם בארגון מהומות והפרעת הסדר הציבורי. מאחר שאינם מוטרדים מהקורונה ופגיעותיה החמורות באלפים רבים של אזרחים, הפכו הם את מצעדי הראווה ופסטיבלי ה"אנטי-ביביזם" לעיסוק שכיח עבור אלפים, שתרומתם הריאלית לפתרון הבעיות השוטפות אפסית ולסל הנזקים המצטברים מירבית.
חרף החזרה הסיזיפית על מחזות האבסורד הללו, ברור לכל מי שעוקב אחרי התופעה, שאין בה מסר או פוטנציאל שבכוחם לשנות את דעת רוב הציבור מתפיסותיו הבסיסיות, או לרתום המונים חדשים לשינוי ברוח אליו חותרים "אבירי ההפגנות" - רעש, כן; מציאות חדשה - בוודאי לא. התסכול הנובע מכך אמור להיות משמעותי ואכן הוא פורץ ועולה אל פני השטח חדשים לבקרים ובצורות שונות. מבין תומכי המהלך יש מי שמתחילים להבין עובדת-יסוד זו ולהיות מוטרדים ממנה. שכן מרגע שיופיע חיסון למגיפה, וגם כאשר יקרע החבל הרופף המחזיק על-כנה את ממשלת החירום האימפוטנטית שלנו ישתנו פני הדברים תכלית שינוי. לפיכך, הרצון הבוער בעצמותיהם של יוזמי ההפגנות, מנהיגיה ומשתתפיה למצות את אורגיית מחזה האבסורד בטרם תדעך כליל, מביא עימו ניסיונות "להבין את יסוד הכשל" ולתקן את הלקונה, במקום להסיק את המסקנה המתבקשת באמת: לחדול מאנרכיית הרחוב, להניח לממשלה שזמנה קצוב למצות עצמה ולחזור לדרך המלך: - בחירות חדשות וכינון סיכוי אמיתי לרסטורציה.
במאמרו "סוד ההצלחה",
1 מנסה יצחק לבנון להפוך את "הפגנות הנפל" של בלפור, לתרגיל אפקטיבי בהפעלת לחץ ציבורי שיחולל את השינוי הפוליטי שהוא ואבירי ההפגנות מייחלים לו. כמי שמתמצא במזרח התיכון, הוא מביא דוגמאות ומנסה לשאוב השראה מהפגנות קהיר (2011) ולבנון (2019), כמודלים אפשריים ואפילו מומלצים להשבחת ביצועי בלפור (2020).
לפיכך, הוא משתף אותנו בתקוותו, אותה הוא מנסח כ"סרוב לקבל את הטענה שאין בקרבנו מנהיג שיכול לחולל את השינוי הנכסף"; אולם אפילו מאמין אדוק כמוהו אינו מסוגל להצביע על מנהיג כזה ובפועל גם אינו עושה זאת. במקום מנהיג שמייצג אידאה ודרך - דבר שאיפיין את מנהיגי המדינה הגדולים בעבר - הוא מציע
ראורגניזציה מינהלית ומניפולציה תדמיתית. אינני מופתע מהגישה, משום שהדברים המאפיינים את הפגנות בלפור וככר רבין בת"א, שלא עבדו עד כה, לא ישנו דבר גם בעתיד. לדעתי הוא שוגה גם בהנמקות שהוא מביא להצעותיו.
2 המצב בישראל אינו דומה לקהיר או בירות משום בחינה. ניסיון להביא לחילופי שלטון בישראל באמצעות הרחוב, רק יעוררו ריאקציה בעלת אופי אנרכיסטי שקשה להעריך את ממדיה ונזקיה. בהנחה שאין אדם שפוי בישראל הסבור שצה"ל יהיה מעורב בהפיכה שלטונית, אם מכוונים אנו להישארות המדינה דמוקרטית הרי שמניפולציות הרחוב האנרכיסטיות כדרך לשינוי, הן חלומות באספמיה.
בישראל גוש השמאל אינו מייצג את רוב הציבור; 10 השנים האחרונות של מערכות פוליטיות חוזרות ונישנות הוכיחו זאת בהתמדה ומעבר לכל ספק. אפשר שתיווצר קונסטלציה שתאלץ את נתניהו להתפטר, אבל אי-אפשר להבטיח שאחרי בחירות חדשות, לא יחזור לשלטון, אם זה יהיה רצון הרוב. מרגע שנפריז באנרכיה המניפולטיבית ונשבור את כללי המשחק הדמוקרטיים המובהקים, אין איש יודע לאן יוביל הדבר. אסור לנו אפילו להשתעשע ברעיונות מסוג זה, חרף העובדה שיש בשמאל קבוצה, לא גדולה, של קונספירטורים אקסטרמיסטים בדם, שכבר העלו רעיונות מסוג זה על דל שפתותיהם. מאידך-גיסא, ניתן להניח שמול "הפגנת מיליון" של השמאל בה משתעשע לבנון, ימצא מולו הפגנת 2 מיליון או יותר אזרחים אחרים שיבלמו את ההרפתקנות המהפכנית, ופוליטיקת הרחוב תיזרק לערימת האשפה של ההיסטוריה.
הסיכוי היחיד להדחת נתניהו (או החלפתו), אינו בא מהרחוב אלא מתוך מפלגתו או מתוך גוש הימין. גוש זה לפי שעה יציב ועקיב ואינני סבור "שתרופות האליל" של לבנון ישנו זאת. הדרך היחידה היא דרך הקלפי, ופרושה הידברות ופשרות בתום לב.
השמאל לא יוכל להמשיך ולעצב את מדינת ישראל ויסודותיה האידאולוגיים, אך ורק על-פי אמונותיו או רצונותיו; תקופה זו חלפה עם המהפך של 1977. אכן ישנה בציבור קבוצה גדולה שאינה מרוצה מהאופן בה מתנהלים נושאי הפנים בישראל. אולם באותה מידה מרובים האזרחים הסבורים שהשמאל יודע להציע תרופת-פלא לבעיות אלה. אם לשפוט על-פי הכשל של השת"פ עם כחול-לבן בממשלת החירום, לספק הנ"ל רגליים מוצקות מאוד.
בעיני הימין, חשוד השמאל בישראל בפטריוטיות לקויה - לא כולו, אבל רבים מדי מאלה הנמנים עליו. שלטון בג"ץ הוא עדות מעשית ומוצהרת לליקוי מסוג זה באחת מזרועות השלטון בישראל. מי שמנסה או ינסה לחזור לרעיונות הנפל המדיניים של אוסלו, אחרי ההסכמים עם המיפרציות וסודן, לא רק שיחשב אנטי-פטריוט, אלא עשוי הוא להפוך לאויב ממש.
2 לבנון צודק בהערותיו לגבי השימוש בדגל השחור בהפגנות הנפל של השמאל בתקופה האחרונה. אולם אבירי ההפגנות, הנמנים על קיצוני השמאל, אינם גמישים דיים בכדי להבין ולהפנים זאת, במידה הדרושה לפתרון של שיח תרבותי. כך או כך, ההכרעה תצטרך לקבל לבסוף את חותמת בית-הנבחרים בדמות: חוקים, ממשלה שיש בה אמון ותוכנית-עבודה,
שרק להם תהיה לגיטימציה לאומית. לעומת יצחק לבנון, מציג יוסי בלום הלוי
3 עמדה רציונלית ורלוונטית יותר, כשהוא גורס: "כאשר מחנה גדול של אנשים רבים וטובים... נוהג בפומבי כעדר ללא רועה, הסיבה לכך היא שבאמת אין לו רועה". זו בעיני אמירה נכונה, אמיצה, ובלתי שגרתית במחנה השמאל; ובכך גדולתה. בהמשך דבריו הוא מעלה דעות ונימוקים נוספים שמוכיחים ראייה מפוכחת וניתוח נכון של המציאות החברתית. למשל, במקום אחר בדבריו הוא קובע: "הפרה של החלטות הממשלה, יהיו אשר יהיו, היא מדרון חלקלק שממנו כל אחד חייב להיזהר. .... כי אין לנו ממשלה אחרת ולא מומחים טובים יותר ממה שניתן למצוא". גם כאן הדברים חדים, ברורים ומעשיים.
אם נסכם את טיעוניו - היסוד המשותף לכולם הוא:
מדינה דמוקרטית שאינה מבינה את זהותה, אינה בקיאה במהות הדמוקרטיה ובחובות האזרחיות הנגזרות משתי אלה, ומאידך משופעת בציבורים שתחושות-בטן הן המצפן היחיד או העיקרי המנחה את התנהלותם בעתות משבר, מזמנת לעצמה חיים קשים ומציבה סימני שאלה על עתידה.