אחרי שהיא ילדה, היא לא דחתה, או ביטלה את החתונה. היא המשיכה לשחק אותה זכה וברה, כאילו דבר לא קרה!!! התאפרה והלכה למספרה, לבשה שמלת כלה והינומה. נכנסה עם חתנה מתחת לחופה ונישאה כדת משה וישראל, כשאת סודה טמנה בבטנה לפחות עד שתעבור החתונה...
החתונה עברה ברוב ששון והדר ובלי כל "חשד". היא לא חַלְקָה את סבלה ואת פחדיה עם איש. איש לא ידע, כמה ציפתה, שהיום "המאושר" הזה יחלוף... ולא ידעה מה יקרה כשהבלוף יתפוצץ לה בפרצוף? ואפילו הדמעות שהתפרצו כמו מעיין לא יכלו לשטוף את הכאב שהיא עברה ועוד תעבור.
בסוף החתונה, חזרה לביתם עם חתנה, כאם וכרעיה, אל תינוקה, פרי אהבתה. חיבקה אותו בחיקה, הניקה אותו ובכתה... איש לא ידע מה היא חוותה... ומה הרגיש חתנה!!!
לא עברו ימים אחדים, ו"הכלה האם" לא יכלה עוד להצפין את הבן. היא ידעה, שאין לה שום הגנה, וכולם יצביעו עליה, ויאמרו, שהיא "לא הגונה"... היא שמה את בנה בעגלה, שאיש לא יָדַע שהוא שלה, יצאה לטייל אתו בשכונה, והייתה מוכנה לגלות שהיא אותו ילדהּ...
הסוד הגדול נגלה לעיני כול... סכר השתיקה נפרץ, והשמועה נפוצה והתפשטה. הנשמות הטובות מתלחשות ומרכלות... והחדשות מגיעות לאוזני ההורים ההמומים והנכלמים... שלא היה להם שמץ של מושג על ה"הפתעה", שלהם צפתה! בנסיבות אחרות, זו יכלה להיות בשורה נפלאה, נכד ראשון במשפחה! אך לא באותם ימים קרתניים... איך היא העזה? כעת כל השכונה להם בזה! הם חשים מרומים, בושים ונכלמים!!! לא כך הם חיכו לנכדם הראשון. הם חשים, שכבודם נגזל, בגלל הבת ששרכה, ואותם מרחה, ותשעה חודשים לא נדלקה להם נורה אדומה! איך לא שמו לב שהיא הרה???
פרי אהבתה בעולם שבו גדלו האחיות, לא היה קל לסלוח על מעשים כגון אלה. לא העריצו את החזקים ולא את מפרי המוסכמות, שנטו אחר לבם. אלה היו מוקצים!!! את הגבורה ראו בכיבוש היצר! בצייתנות ולא במרידה בהורים! הבנות אמורות להיות צנועות, כנועות ומרוסנות, ולא פורצות חומות או גדרות... איש לא אמר, כמה היא חזקה! היא נצחה! הלכה אחרי לבה, וזכתה באהבתה, שעבורה מחיר כבד שלמה! וכשראו אותה יוצאת לרחוב, כל אחד הצביע עליה, והעיר הערות מרושעות... וכשחזרה לביתה, היא חבקה את תינוקה המתוק, פרי אהבתה, ובכתה!!! האם התחרטה?! מה שלא יהיה, אין דרך חזרה. הילד נולד, והיא אמו לעד, והיא תגדל אותו, עליו לא תוותר, ולא "תמסור" אותו לידי אדם אחר...
אחרי שמונה ימים, צריך לעשות ברית לרך הנולד. הוריה מבוישים, נפגשים עם הורי החתן, ועושים ברית צנועה עם "מנין". אבי החתן דורש, שהתינוק יִקָּרא על שמו! הם לא יכולים להתנגד. הם מסכימים, והתינוק שבדבר לא אשם, זוכה בעוד שם!
אחרי שאביה עבר את התדהמה, שאותו הממה, על כבודו מחל, חש הקלה, שהוא נכון פעל, כשארגן מהר את החתונה, ואפילו בית לה קנה... ואמה שמחה לגדל את נכדה באהבה, והתמסרה לו, כמו היה בנה... כדי שבתה תוכל לצאת לעבוד ולפרנס את הפעוט, כי בעלה בן ח"י שנים, היה חייב להתגייס, ולא יהיה לה פשוט! היא צעירה מאוד, והיה לה נוח, שאמה מקלה עליה ומטפלת בבנה, והיא יכולה להמשיך לעבוד ולבלות, בלי לשאת בעול, כאילו שהוריה לא קבלו עונש גדול! התינוק גדל בבית הוריה יחד עם אחיה הקטנים עד שהוא השתחרר מהצבא ועבר לגור עם חברה...
אחותה הגדולה, לא הייתה אשת סודה, לא ניחשה דבר ולא העלתה על דעתה, שאחותה "מעדה"... אומנם היא הייתה מפותחת ממנה, ושמנמנה, ולבשה שמלות רחבות, שהיו אז באופנה, אך לא היה ברור, שזהו הסיפור... לא היה לה פנאי להשתתף בכל הפארסה שלעיני כל נפרסה. וכששמעה על כך, לא ניגשה לקחת חלק בכאבה של אחותה הקטנה. היא קפלה את הזנב וברחה רחוק ככול האפשר, כדי שלא ידבק בה רבב... הרי היא טובה וחסודה, וסודה של אחותה, הפך לסודה, כי פחדה, שהיא הטהורה והזכה, שלא באשמתה, ישימו אות קין על מצחה, בגלל אחותה שסרחה. הרגישה שהקלון של אחותה, הוא קלונה! קל לא היה לה! הרגישה, שכתם גדול מאיים עליה. היא חששה, שיקרה לה אסון, וחייה יקרסו עד היסוד, אם יתגלה "הסוד"!!!
וכדי שאף אחד ממכריה לא ידע, היא התנתקה מאחותה ומביתה! לא נפגשה אתה, ולא ראתה אותה מאז חתונתה... היא התנכרה, והייתה כמו זרה. לא פִּתחה שום יחס לבנהּ של אחותה. היא רצתה שאחותה מחייה תעלם, לפחות, עד שהיא תתחתן ותכבוש את מקומה... פחדה, שבעלהּ המיועד, יראה את התינוק שלפתע צץ, ולא יהיה לה קל לשמור את הסוד מפניו, וחששה, שעולמה עלול לקרוס, וחלילה, הוא אותה ינטוש!
ייסורים ונתק מההורים היא שפטה את אחותה על-פי אמות המידה של הוריה ושל התקופה, לא הייתה לה דרך אחרת להתבונן על מעשיה. להוריה היה רע, כי כבודם נפגע. והיא הייתה לצדם! ולמרות הבושה והכאב והעלבון וכבוד המשפחה שנגזל, עם הזמן, החטא נמחל!
אחרי שסודה של אחותה התגלה ברבים, למרות הבושה וההשפלה, למרות הצלקת שנותרה מהחבורה, להוריה לא הייתה ברירה, אלא לשנות את האווירה, ולאסוף את בִּתִָּם לחיקם, אך היה להם קשה, שדווקא אחותה מקשיחה את לבה, ומסרבת לראות את אחותה ואת בנה. אביה ניסה לפייס ביניהן. אך בגדולה האש עדיין בערה, ולדבר עם אחותה, לא הייתה מוכנה... האב כעס עליה, ואמר: "אם לא תדברי אתה, אל תבואי אלינו שוב"! ולמרות שלאביה זה חשוב! היא מסירובה לא תשוב... היא קיבלה את דבריו כפשוטם! הפסיקה את הביקורים הקבועים בבית ההורים. לשני הצדדים זה גרם כאב לב, ולאיש לא היה קל... היא הרגישה, שהוריה מוכנים לוותר עליה, ואילו אחותה שסרחה, מתקבלת בברכה!!! כעבור כחודש של ייסורים ונתק מההורים, שהותיר אותה ואותם שבורים, הוריה מורים לה לבוא לביתם. מעמדתה הקשה היא לא משה, והיא חשה, שעם אחותה, טרם הבשיל הזמן להשלים... הוריה מבינים שהם אותה מפסידים, לפי שעה הם ממנה מרפים.
הבת הצעירה, לא שכחה לאמה את חסד נעוריה. אחרי כמה שנים, האם התאלמנה והזדקנה, והבת לקחה על עצמה לטפל בה ולגמול לה על כל מה שהיא עשתה ועושה למען בנה. אך אמה, הייתה כפוית טובה, לא שנתה את יחסיה כלפי בתה, למרות כל הטוב שגמלה לה... ככל שהיא עשתה יותר עבור אמה, לאמה היו יותר תלונות וטענות!!! הן אף פעם לא הסתדרו! ביסוד יחסיהן עמדה טינה ישנה, שמאז הילדות לא שָׁכְכָה... ולמרות שהגדולה התחתנה וגרה רחוק, ולא הייתה זמינה, ורק מעט סייעה לאמה, רק אותה האם שבחה והללה. למרות המאמצים שהקטנה עשתה, לא הצליחה לכבוש מקום בלבבה של אמה המפלה.
הקטנה המשיכה לשנוא את אחותה ולשמור לה טינה, בשל "כתונת הפסים", שאימה תפרה לאחותה "המהוללה". היא חשה נגועה ופגועה! ונשאה בלבה כאב עצום על כך שאחותה לא הייתה לצדה, לא עזרה, לא תמכה, אלא ברחה... ולשתיהן לא היה מושג מה עוברת על כל אחת. ובכלל, לשתיהן לא היה קל, מכל הרכיליות והלשונות הרעות!
באותה העת, הגדולה התקדמה, למדה באוניברסיטה והסיפור של אחותה, הטיל דופי על תדמיתה! הוריד לה את הביטחון, בזמן שהיא עולה על פסים אחרים, ומצליחה את עצמה להרים, מישהו מפיל אותה ומשפיל ונטל של בושה על כתפה מטיל...
פיוס בין האחיות לגדולה היה חבר, ואיש לא התערב ולא התנגד ולא הפריע לה להתחבר. היא כבר גדולה ובשלה, ורצתה לזכות במה שמגיע לה! היא הייתה מוכנה לשלם מחיר כבד ולא להתפתות לתאוות הגוף, והייתה לה סבלנות להמתין ולא לטעום מהפרי האסור! לגביה האיסור היה חד וברור! כך היא חונכה והחינוך שקבלה, זרם בדמה. מעולם לא העלתה על דעתה להפר את הטאבו שעליו היא גדלה, שמא יוטל בה רבב ועולמה יחרב...
ששה חודשים אחרי הקטנה, נישאה האחות הגדולה. בתולה קדושה, זכה וברה, אך עדיין פחדה שסודה של אחותה ימיט אותה. היא הרגישה, שהיא לכודה בין הצורך להצטייר, כפי שהייתה באמת, לבין העובדה שאחותה מכתימה את שמה! היא התביישה לספר לבעלה על אחותה... יום אחד את הסוד הוא גילה. שאל אם זה נכון? היא הודתה! אחרי הגילוי, לא נפלה שערה משערות ראשה, ולא כפי שהיא חששה... איש בדבר לא האשים אותה! סוף-סוף הוקל לה, נגולה אבן מעל לבה... יותר לא הייתה צריכה להסתיר את האחיין מפני בעלה, והיא יכלה לגלות לו, מדוע היא לא מדברת עם אחותה...
"הגילוי" הביא לפיוס בין האחיות! וכשהגדולה הייתה מבקרת עם בעלה אצל הוריה, כבר לא חששה מנוכחותה של אחותה ושל בנה, אך המשיכה לשמור את הסוד הזה מפני הורי בעלה ולטשטש את קיומו של הילד - האחיין...
אחרי שנים, ב"שבעה" אחרי מות בעלה, חמותה אזרה עוז, וסיפרה לילדיה את סיפורה... הסתבר, שהיא הרתה לפני החתונה, וחודש לפני החתונה, ילדה בן, והילד הזה הוא בעלה!!! אילו ידעה שכך, הרבה סבל לשני הצדדים היה נחסך. שחוק עשה לה האלוהים, צחוק הגורל. גם בעלה הוא פרי "אהבה אסורה"! ששנים בסוד נשמרה...
האחות הגדולה, שחששה למעמדה, אם יתגלה "סודה" של אחותה, הבינה עתה כמה היא טעתה, כשחששה שיש סכנה שהיא עלולה לשלם מחיר יקר, בגלל אחותה. אחרי שנים היא התגלה, שלשווא חששה, ומחיר ההסתרה, היה כבד ומיותר... החשבון עם האחות נסגר!!!
קללה ברבות הימים, הלידה שקדמה לחתונה והבושה, נראתה בעיני האחות הגדולה, כמתת אל... אחותה זכתה בבן בריא ושלם, בלי להתפלל לו ובלי לייחל, ובלי לעבור גיהינום והשפלות של עקרות! (בלי לזלזל במה שהיא עברה, שלגמרי לא היה פשוט!). הגדולה, גילתה את ערכו האדיר של הריון, שבא בקלות, בלי לעבור תלאות... היא קנאה באחותה הפורייה, שהתברכה, ואילו לה ה' סגר את רחמה, ולא מצאה שום נחמה! היא הרגישה אומללה, כשכינו אותה "עקרה"!!! אולי היא חטאה ונענשה, בגלל התנכרותה לאחותה! אולי רבצה עליה קללה, והיא שִלְמָה על טעותה... וסוף-סוף קלטה, שהיא הייתה שבוייה במוסכמות של הורים גלותיים, שלא ידעו לחבק את בִּתָּם ולקבל אותה כפי שהינה! רק אחרי שנים של הַמְתָנָה לפרי בטן, היא קלטה, שבהריון של אחותה, הייתה ברכה! והיא סלחה! והבינה, שהיא טעתה ביחסהּ כלפי אחותה. והתחרטה...
רק אחרי שנים, אחרי שאחותה לה מַחֲלָה, הצליחה סוף-סוף להרות... יעברו עוד שנים, עד שתבין שאחותה בורכה! והיא קוללה! אחותה הצליחה במקום שבו היא נכשלה. ושתיהן סבלו, מלשונות רעות ומרושעות... בינתיים האור בעולם זרח והאיר את החושך ששרר. ומה שהיה פעם חטא, מזמן כבר מת...
עברו שנים, העולם השתנה! הן השלימו, והבינו והתקרבו זו לזו והרגישו שהן אחיות! הן היו מספיק מבוגרות, כדי להעריך זו את זו. הן נשארו שונות, וכל אחת ידעה את מקומה, ושתיהן ידעו, שאף אחת לא עדיפה על אחותה. יחסיהן השתנו ליחסים של כבוד והערכה, מלווים בסליחה ובמחילה וצער רב על כך שהן הפסידו את השנים שהן היו מנוכרות וזרות,
ולא זכו באחוות אחיות, כמו צמד אחיותיהן הקטנות, שגדלו יחד אוהבות ומחוברות וסייעו זו לזאת, למרות שלפניהם נולדו צמד אחים צברים, שלא התערבו להן בחיים ולא הערימו עליהן קשיים... הן יכלו להתגייס לצבא, ולא נאלצו להצהיר שהן דתיות, חבריהם נכנסו הביתה, בלי לחשוש לא מהאחים ולא מההורים... רק שמונה עד עשר שנים מפרידות בן שני צמדי האחיות, ו"מהפכה" מתחוללת ביחס למנהגים ולמסורות... והאחיות הגדולות מקנאות...