לפי התובנה המקובלת והתקינות הפוליטית, הרשות הפלשתינית נכונה לדו-קיום בשלום עם ישראל; דו-קיום בשלום יקודם על-ידי הגברת התמיכה ברשות הפלשתינית; הרשות הפלשתינית רואה בסיום "כיבוש 1967" את ליבת שאיפותיה ומדיניותה; וסיום "כיבוש 1967" (שטחים-תמורת-שלום) הוא תנאי לדו-קיום בשלום. האם הנחות אלו תואמות את המציאות הפלשתינית?
בעוד שהאתוס הפלשתיני כולל מרכיבים דתיים, מדיניים, רעיוניים, דמוגרפים ומשפטיים, הרי שליבת האתוס מעוגנת באדמה מוגדרת, השומטת את הקרקע מתחת לרגלי תפישת שטחים-תמורת-שלום.
מרכזיות "אדמת 1948" באתוס הפלשתיני נידונה במחקרי וספרי ד"ר יובל ארנון-אוחנה ז"ל, מזרחן פורץ-דרך בסוגיה הפלשתינית (
קו החריש והאש - 150 שנות סכסוך). לדוגמה, ששת כרכי אל-נכבה ("האסון") מפרי עטו של ההיסטוריון הפלשתיני עארף אל-עארף, כמו גם האמנות של פתח' ואש"ף (1959 ו-1964 - שמונה ושלוש שנים לפני 1967) - המהווים את מקור הסמכות והחזון של הרשות הפלשתינית, ו
ספרי הלימוד של הרשות הפלשתינית. מסמכי יסוד אלו הם החממה היעילה ביותר של הטרור הפלשתיני מאז 1948, שהתעצם מ-1993. הם מתמקדים בהשלכות כישלון המלחמה הערבית ב-1948/49 על החברה הפלשתינית.
להערכת ה-CIA, המלחמה הערבית, בגיבוי חמש מדינות ערב וערבים מקומיים, הייתה יכולה להביא לחורבן-ישראל ולשואה יהודית שנייה תוך פחות מעשור.
לפי ד"ר ארנון-אוחנה, ספרי היסוד הפלשתינים שופכים אור על פיצול החברה הערבית מערבית לירדן. בעוד
ערביי ההר ביו"ש ובגליל מפגינים גיבוש-יחסי היסטורי, אתני, חברתי, תרבותי ורעיוני, הרי ש
ערביי מישור החוף (מאשקלון עד עכו) והעמקים מפגינים רמת גיבוש נמוכה-יחסית.
חלק גדול של משפחות ערביי השפלה
היגרו במאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ממדינות מוסלמיות, כפי שנשקף משמות החמולות הגדולות: חמולת אל-מוגרבי היגרה מאלג'יריה, אל-טורקי מטורקיה, אל-עג'מי מאירן, אל-כורדי מקורדיסטן, אל-עירקי מעירק, אל-הינדי מהודו, אל-מסרי ממצרים, מצראווה ממצרים, אבו-קישק ממצרים, חוראני מסוריה, בושנאק מבוסניה, חבאש מאתיופיה, יאמאני מתימן, תורקמן מתורקמניסטן וקווקז, הווארי מצפון סודן, ערביי ג'סר אל-זרקא מסודן, ערביי סמח/צמח ממרוקו, ועוד.
ואכן, רוב ערביי ההר לא נטשו את בתיהם במלחמת 1948/49, לעומת רוב ערביי השפלה והעמקים
שנטשו את בתיהם. רבים אף נטשו לפני אישור "תוכנית החלוקה", טרם פריצת מלחמת השחרור, ובחודשים הראשונים למלחמה כאשר הכף נטתה לצד הערבי. חלקם חזרו למדינות המוצא של משפחותיהם; חלקם נענו לקריאות מנהיגים ערבים שהאיצו בהם לעזוב זמנית כדי להקל על פלישת הצבאות הערביים; חלקם היו עובדים זרים ששבו למדינותיהם; חלקם נסחפו אחרי השכבות האמידות שעקרו ללבנון ומדינות נוספות; חלקם נטשו כתוצאה מעימותים בינערביים; וחלקם נטשו כתוצאה מהקרבות.
ד"ר ארנון-אוחנה מציין שערביי יו"ש מכונים "ערביי פנים" (אל-דאח'ל), לעומת ערביי החוף והעמקים (שנטשו) שהם הגרעין הקשה של "ערביי חוץ" (אל-ח'ארג'), ולמעשה הם "ערביי 1948". הם גם מהווים את רוב כוח האדם וההנהגה של אש"פ, חמאס והרשות הפלשתינית, הרואים ב"טענת השיבה" לאדמת 1948 ועקירת "הישות הציונית" את בבת-עינם.
בניגוד לתובנה המקובלת ולתקינות הפוליטית, ליבת האתוס הפלשתיני אינה "כיבושי 1967", אלא "כיבושי 1948"; אינה דו-קיום בשלום עם ישראל, אלא ללא-ישראל; ואינה גודלה - אלא קטיעת קיומה - של ישראל.