יום השואה עבר וכבר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. והנה הרחובות מתמלאים בפנסים, ואורות מנצנצים מקרוב ומרחוק לקראת חגיגות יום העצמאות. חגיגות שכמו המציאות הכל כך ישראלית, מתערבבות בשמחה ויגון, באבל ויום טוב. ברמה הלאומית וברמה האישית. ושוב, זו השנה השנייה שטקס יום השואה שאותו החלתי לפני כמה שנים במשרד שלי, התבטל.
הקורונה עדיין כאן, והיא עדיין מכתיבה לנו את החיים. מסגר לסגר ומתוכנית לתוכנית. מקווה שאולי חג העצמאות הקרוב ייראה כמו שאנחנו רגילים. לפחות חלקית.
לא צריך אומנים במאות אלפי שקלים, ולא צריך מופע זיקוקים שבסיומו אני יודע שנהנינו מחמש דקות של אורות וצבעים, אבל סגרנו עוד פרויקט חברתי חשוב כי אין תקציב.
ושוב אני נפגש עם בת שכולה, כבר פחות פנים אל מול פנים אלא יותר באמצעות מסכים. היא מפנה את תשומת ליבי ליוזמה חדשה של צום ביום השואה. כאילו לא חסר לנו צומות. כאילו אין דרך אחרת להביע סולידריות וכאב. היא שולחת לי את השירים שכתבה לאביה שנפל לפני שנים.
אני חושבת עליך הרבה
אולי אלה ימי החג שגורמים לי
להתגעגע ביתר שאת
אולי זה יום הזיכרון
שדולק בליבי כאבוקה יוקדת
הייתי רוצה שתהיה פה איתי
רגע לפני החג
נשב לדבר
אכין לה תה פרסי עם קוביות סוכר
ותשיר לי שיר בשפת אמך
הייתי רוצה שיהיה לי קצת אבא
ברגעים האלה בהם נדמה
שכל העולם
מתמרק לקראת החג
ואני רוצה ללכת לאיבוד
הייתי רוצה שתבוא
לשבת איתי קצת
תאפשר לגעגוע העיקש
להרפות מהאחיזה בליבי
שרית דמגי
מרס 2021