במשך עשורים רבים, תחת שלל ראשי ממשלות, נשיאי מדינה, שופטי עליון, מופקרים לגורלם ניצולי השואה המחובקים על-ידי ההנהגה הישראלית לזרועותיה רק יום אחד בשנה, יום השואה.
המציאות הזו בלתי אפשרית, בלתי הגיונית ובעיקר בלתי מוסרית בעליל. עשרות אלפי אודים מוצלים מאש עלו לארץ ישראל, מדינת העם היהודי, אחרי החושך והצלמוות שהייתה מנת חלקם, אחרי שלגמו מכוס התרעלה ארס מזוקק וכאן במדינת ישראל הם חיים בתנאים תת-אנושיים, חלקם סובלים מחרפת רעב, ממחסור בתרופות, מעוני מחפיר. הדיסוננס בין הפומפוזיות והמילים הגבוהות ביום היחיד המוקדש להם, לבין המציאות האיומה של חלקם, זועק לשמיים.
ניצולי השואה, האחרונים שעוד חיים ביננו, ראויים לחיים בכבוד. אסור לערוך עבורם ימי התרמה, אסור לדאוג להם למזון ותרופות מעמותות חסד, זוהי חובתה הבלעדית של המדינה להעניק לניצולי השואה את כל מחסורם. התמונות הקשות של ניצולי שואה החיים בתת תנאים הן מחפירות, הן כתם עלינו כבני אדם, כאחים, וכתם גדול שבעתיים על ההנהגה אשר אינה ממלאת חובתה כמתבקש.
כמו ניצולי השואה כך הלומי הקרב, המתים-החיים המסתובבים ביננו, אלו שהתגייסו לשרת את העם והמולדת מתוך צו מצפונם, חזרו מסערת הקרב פגועים בנפשם, פגיעות שאינן מגלידות ושום תחבושת או משחה תביא מזור לייסוריהם.
מעשהו הנורא של החייל הלא משוחרר עד יומו האחרון, איציק סעידיאן, מעשה ייאוש קשה מנשוא היה בבחינת שוק חשמלי לחברה הישראלית. אותה חברה המחרישה מול העוול הנורא הנעשה לניצולי השואה, מחרישה מול מסע הייסורים שחווים הלומי הקרב ומשפחותיהם.
יום בשנה מדברים על ניצולי השואה, יום בשנה מדברים על חללי מערכות ישראל, שעה בשנה מזכירים את הלומי הקרב אשר חלק מהם התבטא לא פעם כי היה מעדיף ליפול בקרב ולא להיות המובס התמידי מול מערכות ביורוקרטיות האמורות להעניק לו את הסיוע הנדרש.
לפני הטלת האחריות על ההנהגה ומשרדיה השונים, אנו כחברה מחויבים לניצולי השואה ולהלומי הקרב במאת האחוזים. שום ועדה, שום הבטחות, שום מתק שפתיים, לא יוכלו להניע את תהליך הטיפול המהיר, המקצועי והמסור לשתי אוכלוסיות אלה, מלבד מחאה והתגייסות ציבורית מתמדת ועקבית כדי למנוע מצב בו עד ליום השואה הבא או עד להצצת הלום הקרב הבא נהייה שוב בהלם על שהמציאות לא השתנתה. זה בכוחנו, זה באפשרותנו, זה ניצולי השואה והלומי הקרב שזקוקים לנו כעת יותר מתמיד.
המאבק הצודק מאין במותו יוכל להצליח בתנאי שנתגייס ברצינות למענו, נגייס משפיעים, אנשי תקשורת, מעצבי דעה, פוליטיקאים ולא נרפה. את העוול הזה חייבים לתקן ועכשיו. נרפא את המציאות רק אם לא נרפה.