הרשות הפלשתינית וארגוני הטרור הפלשתטינים החליטו לחדש את המאבק האלים נגד ישראל בירושלים, בגדה המערבית ובעוטף עזה. הסיסמה בה בחרה הרשות כדי להסית את ההמונים לצאת למאבק אלים בהר-הבית מורכבת משתי אג'נדות: האחת היא שוב שאל אקצע בסכנה, והשנייה שירושלים הייתה מאז ומעולם עיר ערבית-מוסלמית. שתי האג'נדות הן שקריות. אבל, כהיסטוריונית אני בוחרת להגיב על האג'נדה בעניין ירושלים.
העובדות לגבי ההיסטוריה של ירושלים התקופה בין 640 ל-1914האג'נדה הפלשתינית מבוססת על התזה שירושלים הייתה עיר ערבית-מוסלמית מאז כיבוש הארץ בידי הערבים ב-640. תזה זו היא חסרת בסיס לחלוטין ומהווה שיכתוב של ההיסטוריה לצרכים פוליטיים-לאומיים.
ירושלים הייתה עיר יהודית במשך 1,000 שנים - מהמאה ה-10 לפנה"ס עד חורבנה של ירושלים בידי הבבלים ב-587 לפנה"ס הייתה ירושלים עיר יהודית. היא חזרה להיות עיר יהודית ב-538 לפנה"ס בעקבות הצהרת כורש והייתה עיר יהודית עד לחורבנה של ירושלים בידי הרומאים ב-70 לסה"נ.
ירושלים לא הייתה עיר ערבית/ מוסלמית תחת הכיבוש הערבי (640 - 1099) - עד הכיבוש הערבי, כלומר מ-70 עד 640 לסה"נ, קרוב ל-600 שנים, הייתה העיר אילייה קפיטולינה הרומית או ירושלים הנוצרית-ביזנטינית ורוב תושביה נוצרים. לאחר הכיבוש הערבי עשו השליטים הערבים מאמצים להפוך את ירושלים לעיר מוסלמית על-ידי הקמת מסגד כיפת הסלע על חורבות המקדש היהודי ב-685 והזמנת מוסלמים להתיישב בעיר אך נכשלו.
בתקופת הכיבוש הצלבני (1099 - 1260) עד 1190. כלומר, 91 שנים, הייתה ירושלים עיר נוצרית ובעלת אוכלוסייה נוצרית. מ-1190 עד 1516. כלומר, 326 שנים הייתה ירושלים עיר מוסלמית, לא ערבית. היא הייתה תחת שלטון כורדי של השושלת האיובית ותחת שלטון טורקמני תחת הממלוכים. מאז השלטון האיובי יהודים הורשו לשוב ולגור בירושלים.
המוסלמים הפכו, בהדרגה, למיעוט בירושלים בתקופת השלטון העות'מאני-טורקמני (1516 - 1918)
המוסלמים היו למיעוט בתקופה העות'מאנית (1516 - 1918). התהליך היה הדרגתי והחל בשלהי המאה ה-16. לעומת ההתמעטות במספר המוסלמים הייתה עלייה במספר היהודים והנוצרים במשך המאות ה-17 וה-18.
ההיסטוריון מוסטפא עבאסי חקר את תולדות הקהילה המוסלמית בעיר בין 1841 ל-1914. עבאס קבע שהעיר "שינתה את פניה והמוסלמים איבדו את בכורתם בה. אומנם הייתה קבוצה של משפחות מוסלמיות שהחזיקו במשרות השלטוניות והמנהליות הבכירות בעיר כמו ראשות העירייה אבל צביונה של העיר חדל להיות מוסלמי-עות'מאני והקהילה היהודית ואף הנוצרית בנו בנייני פאר בעיר העתיקה ומחוצה לה והשתלטו על מרחבים גדולים".
המוסלמים היו רוב בעיר בתקופת האיובים ובהתקופה הממלוכית, בין 1190 ל-1260, בין 1260 ל-1516 ובתקופה העות'מאנית, מ-1516 עד 1850 - סה"כ 660 שנים.
בראשית התקופה העות'מאנית עדיין היה רוב מוסלמי בעיר אך בהעדר מיפקדי אוכלוסייה במאות ה-17 וה-18 חסרים נתונים רשמיים. אבל, ממקורות שונים מתברר שהיהודים הפכו לרוב בין אמצע לשלהי המאה ה-91. ב-1914 מנו היהודים 45,000. בתוך 100 שנים גדל היישוב היהודי בירושלים פי 23.
בזמן מלחה"ע הראשונה הייתה ירידה במספר היהודים ל-45,000 ורק ב-1930 היא עברה במספרה את מספרה ב-1914 . אבל, מאז היה גידול בלתי פוסק וב-1946 הגיע מספר היהודים בעיר ל-99,000 . האוכלוסייה היהודית גדלה מ-55% ב-1922 ל-60% ב-1946 .היהודים שמרו על רוב לאורך כל תקופת המנדט. האוכלוסייה המוסלמית והנוצרית גדלה לאורך תקופת המנדט. האוכלוסייה מוסלמית גדלה מ-12,000 ב-1914 ל-34,000 ב-1946 והאוכלוסייה הנוצרית גדלה מ-13,000 ב-1914 ל-31,000 ב-1946 .
לסיכום היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים, מהמאה ה-10 לפנה"ס ועד שנת 70 לספירה. המוסלמים היו רוב בעיר בתקופת האיובים ובתקופה הממלוכית, בין 1190 ל-1260, בין 1260 ל-1516 ובתקופה העות'מאנית, מ-1516 עד 1850 - סה"כ 660 שנים.
הנוצרים היוו רוב בעיר בתקופה הביזנטית, לאחר ניצורם של הפגאנים במאה ה-5, במרבית התקופה הערבית ובתקופה הצלבנית, מהמאה ה-5 עד 1190, התקופה האיובית. כלומר, כ-600 שנים. מ-1840 עד קום המדינה היהודים היו לרוב, כלומר תוספת של 178 שני וסה"כ 1178 שנים.