פנים של ילדה דבוקים לחלון מנזר. פנים שמרצדים באור של מנורת תקרה מתנדנדת. אף פחוס ושפתיים אדמדמות צמודים לחלון ישן בקצה הקומה השנייה. מי היא ומה היא עושה במנזר? ומהי הצביטה הזו שאני חש בחזה? הילדה מרחיקה פניה מהזכוכית, פותחת את החלון ומושיטה החוצה יד קטנה לאוויר הפתוח. אני קופא במקומי מקווה שלא הבחינה בי. אחר-הצהריים יצאתי להליכה בפארק איילון קנדה והגעתי לבית המרחץ הרומי העתיק של אמאוס. הלכתי לאורך השביל שמקיף את המנזר ובבת אחת הערב יורד על הפארק ואור נדלק בחלונות הקומה השנייה. אני חושש שיסגרו את הפארק ואתקע עם הרכב, אבל משהו עוצר בי.
אני נחבא בין השיחים מביט אל החלון ומחכה. מבעד לזגוגית קשה להבחין בפרטים. כל מה שאני מצליח לראות זה ראש של ילדה עיניים גדולות ושיער כהה. איני יודע אם היא רואה אותי אם לא. פתאום נשמעת מתוך הבית הקריאה "באיה" והיא מסתובבת, ספק מנופפת לי בידה, סוגרת את החלון ואז האור כבה. יש לי תחושה שכול הזמן היא ראתה אותי, אבל אני לא לגמרי בטוח. בדרך לרכב אני שוקע במחשבות. מה עושה ילדה במנזר? לנזירים וכמרים הרי אין ילדים. האם הילדה נמצאת שם בניגוד לרצונה וללא חברים בני גילה? אולי מדובר בפרי אהבה אסורה של אחת הנזירות ואולי ביתומה שננטשה במנזר?
עמוק בלב יש בי תחושה שמשהו לא בסדר ואני חייב לרדת לשורש העניין. אולי הילדה זקוקה לעזרתי? ואיך אוכל לעזור לילדה האומללה שלכודה בין קירות המנזר? האם אפנה למשטרה? ומה אגיד להם? שראיתי ילדה מבעד לחלון והבנתי שהיא במצוקה? למזלי שער הפארק עדין פתוח. בדרך הביתה עולים אצלי בראש תסריטים שונים ומשונים. באחד מהם אני מתראיין בטלוויזיה ומספר כיצד הצלתי ילדה בשם "באיה" שנחטפה מביתה באנגליה בילדותה על-ידי רשת של סוחרי ילדים והתגלתה בזכות ערנותו של אזרח ישראלי. תוך שאני מסביר למראיינת כיצד חשדתי בנזירות מהרגע הראשון, מציף אותי תסריט שני שדוחק את הראשון ובו אני נעצר על-ידי המשטרה כשאני משוטט ליד המנזר ומטריד את הנזירות. הפעם אני נזרק לתא במרתף כלא שורץ פשפשים, מחכה כל הלילה שמישהו יואיל בטובו לחלץ אותי סוף-סוף מתא המעצר.
אני מתעורר מהחלום בהקיץ בחניה ליד הבית. למחרת בבוקר במקום ללכת לעבודה אני מחליט לבקר שוב באמאוס ניקופוליס כנסייה צלבנית שנבנתה על גבי כנסייה ביזנטית. אמאוס ניקופוליס אני משנן את השם שמדיף ריח של אימפריה שירדה מגדולתה. מבחוץ הבניין באמת מרשים. אני מתייצב שם בשעה מוקדמת הרבה לפני הפתיחה, בוער מבפנים. אך הנזירה החביבה בפתח המתחם לא מדברת עברית ומסמנת לי בתנועת אצבע שהמקום סגור ויפתח רק בעוד שעה ואני מחליט להמתין ולהקיף בינתיים את המנזר. באור יום המסלול נראה שונה. אני מבחין פתאום בשביל קטן שלא הבחנתי בו אתמול ומחבר את המנזר לבית המרחץ. על השביל עומדת הילדה לבדה, לבושה בבגדים לבנים ומחייכת אלי. פניה זוהרים כאילו משחו אותם בשמן.
אני לא קורא לה בשמה כדי שלא תזהה אותי עם האיש מאתמול, רק מחייך ואומר שלום והיא מחייכת חזרה ואומרת בעברית צחה ידעתי שתחזור. הכל בסדר? אני שואל בזהירות והיא רק מחייכת שוב, מסתובבת וחוזרת למנזר. אני כבר מבין ש"באיה" לא כלואה אבל עדין לא רגוע. רוכש כרטיס לסיור ומנסה לקשור קשר עם הנזירות. יש כאן ילדים? אני שואל ונדמה לי שהנזירות מביטות בי במבט חשדני. של מי הילדה? אני שואל בטון רציני והנזירה לא עונה. החשד שלי מתגבר עוד יותר ואני מרים את קולי. הנזירה מדברת עם מישהו בטלפון וכומר מבוגר יוצא מהבניין וניגש אלי. במה אפשר לעזור? הוא שואל בעברית עם מבטא צרפתי.
מי זו הילדה שגרה במנזר אני שואל?
איזו ילדה?
קוראים לה באיה.
זה לא עניינך.
אני אפנה למשטרה.
למשטרה? מאיזו סיבה?
אני חושד שאתם מחזיקים פה ילדה בניגוד לרצונה.
ואיך הגעת למסקנה הזו?
לנזירות וכמרים הרי אין ילדים.
זה נכון מסביר לי הכומר בסבלנות אבל אצלנו במנזר יש הרבה ילדים. בבית הזה גרות משפחות עם ילדים מקהילת "בני האושר". הילדה שראית "באיה" היא אחיינית של אחת הנזירות. אחותה נשואה לבחור בחיפה ו"באיה" היא הבת שלהם. ילדה חמודה מאוד דרך אגב. הם טסו לחודשיים לתאילנד והשאירו לנו את הילדה.
אני מצטער אני אומר ומתכוון לזה, זה היה חוסר הבנה.
שיהיה לך חג שבועות שמח הוא אומר במבטא צרפתי.
ואני מחפש מה להגיד ולא מוצא.