במוזאון ישראל נפתחה תערוכה שסוחפת את המסיירים בה ופורצת להם את גבולות התודעה. האמירה הזאת נשמעת מופלגת, אך מי שצמח על ברכי התרבות היהודית ו/או האירופית, חי בגבולות עולם מסודרים ומוּבְנים, וגם מונחלים מדור לדור. החשיפה לתרבויות של האולמֶקים, האצטֵקים והמַאיה מטלטלת את החשיבה, ומעוררת אותך לחשוב, שאם עד כה חייתָ את חייך ביקום מובנֶה ומסודר, כשאתה צמוד למסורות דתיות ותרבותיות מוכָּרות, אי-שם ברחבי הקוסמוס יש יקום אחר לחלוטין שחוקיו שונים, והוא חי לפי מיתולוגיות שונות וחשיבה אחרת. אתה נקלע בתערוכה הזאת להיכֵּרות עם עולם שלא הכַּרתָ.

תרבויות אמריקה התיכונה

התערוכה נקראת: "אלוהי התירס ואדוני הקקאו והמֶגאיי", והיא מביאה מוצגים מאמריקה התיכונה. האוצרת היא איבון פלייטמן. סיירתי בתערוכה בחברתה של האוצרת, ולמדתי ממנה את סודות העולם של אמריקה התיכונה, כאילו נלקחתי בהסטת דלת סתרים אל ארץ נרניה של התירס, הקקאו והמשקה המיוחד של המגאיי... סחרחורת, אמרנו כבר? עלינו לזכור תמיד בהיכרות עם תרבויות זרות, שבני האדם נקלעים בחיי היומיום למצוקות ומשברים. הם מנסים להסביר את כוחות הטבע סביבם ולהיעזר בהם. הם מנסים באמצעים מיסטיים לגייס אותם לפעול למענם. כל היכרות עם מיתולוגיה זרה חושפת את עלילות האלים ואת עלילות הגיבורים. את הכל יצר האדם. השליטים רתמו את המיתולוגיות לשלטונם ולביצור מעמדם. הם חיברו עצמם בכל מקום ובכל נחלה על פני הקוסמוס, לעלילות הגיבורים ולעלילות האלים, כדי להיות במעמד רם ונעלה, בזיקה למיתוסים, בזיקה לאֵלים.

התירס, הקקאו והמאגיי

כותרת התערוכה מתמקדת בשלושה מזונות: התירס, הקקאו והמגאיי. המזון הוא הבסיס למיתולוגיות שיוצרים בני האדם באמריקה התיכונה. מוצרי מזון אלה בּוּיתו על-ידי האדם, לפני כעשרת אלפים שנים. מזונות אלה עיצבו את חייהם של בני האדם והגדירו את זהותם, את חשיבָתם ואת גבולות עולמם. במושג 'אמריקה התיכונה' אנו מתכוונים למקסיקו, לגואטמלה, בליז, אל סלוודור והונדורס של ימינו. במרחב העצום הזה התפתחו התרבויות של האולמקים, המאיה והאצטקים. לכאורה, מזונות אלה (תירס, קקאו ומגאיי) הם מזונות בלבד, הם יבולים חקלאיים בלבד, אך מתברר שהם הפכו בפועל להיות ביטוי לשפע שהאלים הרעיפו עלינו, ועם הזמן בני אדם עובדים את המזון כאילו הוא האל עצמו, המזונות הופכים להיות התגלמות האלים עלי אדמות! התירס בתרבויות אלה הוא כוח אלוהי ויש לו סגולות אלוהיות. בחלק מן התרבויות הללו, האדם נוצר מן התירס. הקקאו בּוּית באמריקה התיכונה לפני כחמשת אלפים שנה. המאיה והאצטקים הפיקו את המשקה מפּוֹלי הקקאו שנקלו ונטחנו ושולבו בתבלינים שונים. זה היה משקה פופולרי, ולא פלא שאל התירס במיתולוגיה שלהם שב לתחייה לאחר ששתה קקאו... על-פי התיאורים המובאים בתערוכה, המלך האצטקי מוקטסומה השני, בכל יום בארמונו הוגשו 2,000 קנקנים של קקאו. המגאיי צמח במקסיקו וממנו מכינים את משקה ה'פולקה' (בימינו גם משקה ה'טקילה'). דמותה של הבתולה מאריה גואדלופה נקשרה למשקה המאגיי (התערוכה מרחיבה על כך).

ארבע רוחות או חמש רוחות...

בתרבות המוכרת לנו (גם היהודית וגם המערבית-אירופית), אנו חווים קיומן של ארבע רוחות: מזרח, מערב, צפון, דרום. בתרבויות אלה באמריקה, יש גם רוח חמישית: הרוח שנושבת מלמטה למעלה, מן השְאוֹל אל השמַים. הקוסמוס מתואר כריבוע (לא כמעגל), והרוח החמישית חוצָה אותו מעולם המוות אל האלוהות, אל השמים. כתב הקודש של המאיה נקרא 'פופול ווך', ובו מתואר הריבוע הקוסמי הזה כשדה תירס, שנטוע בו עץ במרכזו: שורשיו במוות וצמרתו בשמים. יש בכך חיבור קבוע בין הטבעי לעל-טבעי. גם האדם חי בתוך הטבעי והעל טבעי תמיד. התערוכה מציגה את ייצוגי התירס, הקקאו והמגאיי בפיסול, בכלי החרס ובאדריכלות. זו התרבות שהתקיימה באמריקה התיכונה לפני שהגיע האדם הלבן. אנו נחשפים כמובן גם להשפעות של הכיבוש ב-1521: הכיבוש נועד להכחיד תרבות זו ולכפות את הנצרות. העם לא שכח, ובדורנו יש חזרה לסמלים הקדומים. מקסיקו קיבלה עצמאותה ב-1810, ומעניין לראות באמצעות התערוכה איך העם שב לסמלים הקדומים של תרבותו, אל סמלי התירס, הקקאו והמגאיי. התערוכה חושפת את ההשפעות של התנודות האלה על האמנים. כך למשל, הצייר דייגו ריברה (שמוכר לנו כבן זוגה של פרידה קאלו).

התרבות האולמקית

ליד מפרץ מקסיקו צמחה התרבות האוּלמֶקִית (400-1580 לפני הספירה). זו התרבות החשובה במרחב זה, כיוון שהאולמקים הם שיצרו את הבסיס המשותף למיתולוגיות במרחב זה. הם יצרו את הפולחן, את המיתוסים ואת המקדשים. רבים לא יודעים זאת, אך הם אלה שהמציאו את האפס ואת הכתב האולמקי. הפְּסלים והצלמיות של האולמקים שזורים ומבוססים על אבן הירקן. הם יצרו את התפיסה שנותנת מקום מרכזי בחיי האדם לתירס. הציפור המייצגת את תרבותם היא הקֵטצַאל (לכו לתערוכה לראות את צבעוניותה וססגוניותה!), שנוצותיה תוארו בדמות שלושה עלי תירס. התירס יוצג בדמותו של אל התירס, והשליטים כדי לצבור כוח אלוהי ולבסס השפעתם בציבור, עיטרו את ראשם באבזרי מלכות שיש בהם ענפי תירס: כך הם זוהו עם הפריון החקלאי, ונתפסו בעיני העם כמנהיגים שהביאו אליהם פריון זה. השליטים בכל דור ודור ובכל מקום ממתגים עצמם כנותני חיים ופריון לצאן מרעיתם.

תרבות המאיה

תרבות זו צמחה לפני ארבעת אלפים שנה בחצי האי יוקטן. הם נאמנים לספר הקודש 'פופול ווך', ולאל התירס. האל מת, והוא שב מן השאול לתחייה, לאחר שהוא שותה קקאו. מיתוס האל השב לתחייה מוכר לנו בתרבויות רבות, ובמרחב שלנו מוכר לנו המיתוס של אל התמוז. אנשי המאיה ירשו את אבן הירקן ואת ציפור הקטצאל מן המרחב התרבותי שלהם. הם חיים את המרחב של הכרה בארבע סוגי רוחות, והרוחות מיוצגות בארבעה סוגי תירס שונים (שמוצגים בתערוכה): תירס אדום, לבן ושחור, וגם צהוב. הצהוב מוכר לנו מאז ילדותנו, אך דווקא הוא (המייצג רוח דרום) הוא הנמוך ביותר, ומשמש מאכל בהמות. אתם מוזמנים להגיע לתערוכה ולספוג את הרוחות של שלושת התירסים האחרים וגם לראות אותם... התערוכה משחזרת כניסה למקדש מאיה בגודל טבעי! השליטים תרגמו את הערצת העם לאל התירס, ובמרחב התרבותי הזה המלך מזהה עצמו עם אל התירס כדי לצבור כוח.

התרבות האצטקית

האימפריה האצטקית יצרה את המיתולוגיות שלה בזיקה לתרבות המאיה. כיבוש אמריקה התיכונה בשנים 1521-1519 על-ידי הספרדים נעשה באכזריות. העם הכָּבוש ניסה להסתיר את תרבותו, תוך מיזוג סמלים תרבותיים קדומים עם התרבות הנוצרית, עם סמלים נוצריים קיימים. למשל, ישו הצלוב התמזג בדמות אל התירס המת וקם לתחייה. הצלב הוא סמל שהיה קיים גם בתרבותם אך במשמעות אחרת. הם השתמשו בצורת הצלב לתאר את 'שושנת הרוחות' שהיא סמל תרבותי קדום במיתולוגיה שלהם. לאחר שנים של דיכוי, הגיע עידן השחרור הלאומי. האמנים ניסו לעצב את הזהות הלאומית החדשה, באמצעות שיבה לסמלים הקדומים. יש אמנים רבים, נזכיר שוב אמן מוכר לכולנו: דייגו ריברה, שעבודותיו מוצגות בתערוכה. מובא ציור קיר ענק, שבו הוא מביא את אלת הפריון (אלת האדמה) האצטקית קואטליקואה, ואת התמורות שחלות בה: היא הופכת בציור לאלה של קִדמה טכנולוגיית. התמורות בימינו משפיעות על מצב התירס: עקב ייצור דלק ביולוגי מן התירס, כדי למנוע זיהום אוויר, חלק גדול מן התירס מופק לצורך זה, ונוצר מחסור בתירס כמזון לעם הכמֵהַ אליו. עבור השכבות החלשות זהו מזון בסיסי. הקקאו התפשט בעידן שלנו: הכובשים האירופיים של תרבויות אלה הפיצו אותו לאירופה. במאה ה-19, יצרן אמריקני הוסיף לו את החלב! שוקולד חלב אכלתם הבוקר?

לסיום:

המושגים אוּלמָקים, מאיה ואַצטקים מוכרים לנו כחלק של יקום תרבותי שמתנהל בגלקסיה רחוקה מאתנו. קשה לנו להאמין שזה נמצא בקוסמוס שלנו, קשה לנו לקבל שמתנהלות כאן תרבויות אחרות לחלוטין בְּקודים שונים, עמים נאמנים למיתולוגיות קדומות שאין להם דבר עם התרבות היהודית או המערבית- אירופית. לא הייתי נחשף לעומק לתרבויות אלה, אלמלא השיחה עם האוצרת של התערוכה, איבון פלייטמן, תודה לה! אסיים בשיר שכתבתי בעבר כשנחשפתי לתרבות האצטקית, ולכיבוש האכזרי שנעשה בהם ב-1521. השיר שיָצרתי הוא חֶברתי, והאצטקים המופיעים בו הם משל. הנה השיר שלי "קינה לאציל אצטקי" מתוך ספר שיריי "אגדת הדבש המר", 1993: קינה לאציל אצטקי / בלפור חקק זֶה שִׁיר עַל אָצִיל אָצֶטְקִי עֲגוּם פָּנִים מַבִּיט עַל מִקְדָּשׁוֹ, עַל הָאֲבָנִים הַחֲקוּקוֹת שִׁירִים וְקוֹרוֹת. אָצִיל אַצֶטְקִי נוֹשֵׂא עִמּוֹ צַלְמִיּוֹת חֶרֶס וְזָהָב שְׁבוּרוֹת. מַה יֹאמַר עַכְשָׁו? הַשֶּׁבַח וְהַתְּהִלָּה וְהַיָּקָר לְפֶרְנַנְדוֹ קוֹרְטֶז מֵאֵירוֹפָּה בָּא מֵאֶרֶץ הַנְּהָרוֹת עָטוּר זֵרֵי תַּרְבּוּת. קוֹרְטֶז הַנָּאוֹר חָשׁ אֶל בָּז מְמַהֵר שְׁלָלוֹ כַּף לְכַף קְמֵעוֹת גְּוִילִים רוּחַ וְזָהָב. קוֹרְטֶז הַנָּאוֹר הוּא עַכְשָׁו הָאֵל לוֹ הַסּוּסִים לוֹ רֶכֶב הַבַּרְזֶל. מַה נוֹתַר עַכְשָׁו לְאָבִי הָאָצִיל מִכָּל אַרְמְנוֹתָיו וּמִקְדָּשָׁיו? מַה נוֹתַר לְהַצִּיל, וְאֵין עוֹד שׁוֹמֵר? וַהֲרֵי הוּא בָּא מֵאֶרֶץ צִיָּה וְצִמָּאוֹן מֵעָרֵי הָעֲנִיִּים וְהַמְּרוּדִים מִמִּדְבָּרִיּוֹת הַנֶּחְשָׁלִים וְהַיְּרוּדִים כָּךְ קוֹרְטֶז אוֹמֵר. אָבִי אָצִיל אַצֶטְקִי עֲגוּם פָּנִים מַבִּיט עַל תְּמוּנַת אָבִיו שֶׁהֻשְׁחֲתָה בַּחֶרֶב עַל אַבְנֵי הַחֻרְבָּן שֶׁל מִקְדַּשׁ הַשֶּׁמֶשׁ. אֵיךְ אֵיךְ חָרְבָה עִיר וּמַמְלָכָה בַּבֹּץ טֻבְּעָה, בְּאַרְצוֹת הַחֲשֵׁכָה. נִשְׂרְפוּ הַקּוֹרוֹת נֻפְּצוּ הַשִּׁירִים בֵּיתוֹ קָרַס שְׁבָרִים שְׁבָרִים. אַבָּא שֶׁלִּי גָּר בְּאַרְצוֹ כְּאָצִיל אַצֶטְקִי עַכְשָׁו הוּא עוֹבֵד בַּמִּכְרוֹת בְּבֶטֶן הָאֲדָמָה כּוֹרֶה זָהָב לַאֲדוֹנֵנוּ קורְטֶז מֶלֶךְ הַשֶּׁמֶשׁ הַחֲשֵׁכָה מְצִיפָה פָּנָיו פִּיחַ שָׁחֹר לְמַעַן יֵדַע לְהַבְדִּיל בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר. מַה מַרְגִּישׁ אָצִיל אַצֶטְקִי, אֵין אִישׁ שׁוֹאֵל הוּא לוֹבֵשׁ בִּגְדֵי עֲבוֹדָה עֵינָיו אֲפֵלוֹת כַּלֵּיל. אָבִי אָבִי. מַה הוּא מַרְגִּישׁ מַה הוּא אוֹמֵר. מַה נוֹתַר לְהַצִּיל. וְאֵין עוֹד שׁוֹמֵר. מתוך: אגדת הדבש המר, עמ' 37-38, 1993