הממשלה הצליחה להעביר בהחלטת-לילה אישור ממשלתי לתקציב מדינה דו-שנתי לשנים 2021-22. בהתחשב בעובדה שבשלוש השנים האחרונות התנהלה המדינה ללא חוק תקציב מאושר, מדובר לכאורה בהישג ובתיקון מהותי של המציאות הניהולית על-פיה מתנהלת מדינת-ישראל. מאחר שתקציב המדינה הוא הכרזת-כוונות על תוכניות הממשלה והקצאת משאבים להוצאתה לפועל, לכאורה יש כאן שיפור מהותי במצב. לכאורה כן, אולם בפועל לא.
ראשית, מדובר באישור ממשלתי ולא באישור חוק התקציב ע"י הכנסת. המבחן של דיונים בוועדות הכנסת ולאחר מכן במליאה, עדיין לפני הממשלה. הזמן העומד לרשותה לנהל תהליך מורכב זה אחרי כשלוש "שנות בצורת", הינו קצר ולחוץ בפרט בשילוב עם אילוצי הקורונה. בימים האחרונים מסתבר שהסערות הפוליטיות והביטחוניות של המזרח התיכון, לא רק שאינן שוככות, אלא הולכות ומתגברות. לצד הסערות החיצוניות מתגברת - אולי בקצב מעט איטי יותר - גם אי-היציבות הביטחונית הפנימית בתחומי מדינת ישראל ובשטחי השליטה שלה באיו"ש וברצועת עזה. עם רוב פרלמנטרי של קול יחיד ומול מדיניות נפסדת של האופוזיציה שכל כולה מכוונת להפלת הממשלה ולא לייצוב המדינה, הקושי הנצפה גדול הרבה יותר.
לפרסום טיוטת התקציב וחוק ההסדרים הנלווה אליו, קדמו "רמזים" - מהם עבים ומהם דקים - על "הסוכריות" הגנוזות בתקציב, כגון: אי-העלאת מיסים. עוד בטרם עבר התקציב את אישור הממשלה הזדרזו כל ענפי המשק החזקים להעלות מחירים שבינם לבין האינפלציה בשנתיים האחרונות אין שום קשר ממשי. הקורונה סיפקה "לאבירי האיזון הכלכלי" תירוצים נוספים ובהם: הפסדי ההכנסות בגין המגפה, עליות במחירי הסחורות, קשיי הובלה ימית המעכבים את תהליכי הייצור וגורמים לנזקים כלכליים ואי-הוודאות הפיננסית בשווקי העולם, לרבות תחילתה של אינפלציה בארה"ב ובמדינות עשירות נוספות. קשה להעריך את הסיבות לפסיביות הממשלתית בהתייחסותה לגלי ההתייקרויות של השבועות האחרונים - תרומה ליציבות המשק אין בכך. הייתי מצפה שעם פתיחת המשק לפעילות כמעט מלאה, תכריז הממשלה על הקפאת מחירים, אותה תפשיר בהדרגה במשך מספר חודשים, ולאחר בדיקה של טענות המייקרים באשר לעצם ההתייקרות ושיעוריה וסיבותיה.
תפקידו של רגולטור (ממשלה) הוא לווסת את פעולת המשק. פסיביות טוטאלית לעולם איננה פעולה של רגולציה קונסטרוקטיבית. על-פי התנהלות הממשלה באכיפת הוראותיה לשמירת סידרי הביטחון האישיים והציבוריים מול התפרצות הפנדמיה, התנהלותה הפסיבית בשאלת גל ההתייקרויות, בשאלות ביטחון הפנים והמאבק באלימות האזרחית בנוסף לרפיסות מהלכיה בתחום המב"מ
1 - מסתמן קו של חולשה אינהרנטית כללית ובעייתית.
ערב ההחלטה על התקציב, התבשרנו שתי בשורות: תקציב הביטחון קיבל תוספת של 9 מיליארד ש"ח ותקציב הבריאות כ-2 מיליארד ש"ח. תקציב הביטחון הוא "מחלה כרונית". הוא גדל תמיד באופן דיס-פרופורציוני לצמיחה ובד בבד מניב תוצאות פחות ופחות דפיניטיביות.
אבל הכסף הוא רק מדד אחד להתאמתו של התקציב לצרכים הבוערים. אני מודה שעיינתי בספר התקציב עיון שטחי בלבד, משום שאיני מתיימר לבחון כל פרט בו וכל תת-סעיף משני. אולם אם נתמקד בעשרת הנושאים העיקריים שבהם התנהלו הדיונים הממושכים ביותר ובאו לידי ביטוי הדילמות הגדולות ביותר, נוכל להעריך בקרוב טוב את מידת התאמתו של התקציב (ותוכנית העבודה הממשלתית) לשנתיים הקרובות. לדידי עשרת הנושאים הקריטיים הם: ביטחון לאומי, בריאות, דיור, תשתיות לאומיות, חקלאות, ביטחון הפנים, פיתוח הפריפריה, עליה וקליטה, שיקום נזקי החינוך ע"י הקורונה, רה-ארגון של מערכת המשפט. רק השניים הראשונים מתוכם קיבלו מענה יוצא דופן אך לא בהכרח ראוי. כאזרח המדינה הייתי מצפה ששר האוצר, המתכלל את הקצאת המשאבים הלאומיים, יופיע לפני הציבור בדומה לשר הבריאות, ויציג את תוכניות העבודה והקצאת המשאבים המתוכננת בכל אחד מהנושאים הנ"ל.
בדמוקרטיות מסודרות, כאשר ממשלה מאשרת תקציב לאומי בשילוב עם "חוק הסדרים" נרחב ביותר אחרי שלוש שנות יובש מחשבתי ברמת התכנון הלאומי, מותר לצפות ולקוות שגם ראש הממשלה יתפנה לסקור בפני הציבור את תוכניות הממשלה בנושאים המרכזיים מנקודת ראותו, כפי שהדבר נעשה בארה"ב ובדמוקרטיות אחרות בהן הציבור הוא תכלית העשייה. בישראל פעילות הממשלה מתנהלת בין חיסיון ביטחוני או משפטי לבין ועדות חקירה ממלכתיות - זו איננה דמוקרטיה בריאה!
"ניהול לאומי בהסתר" הוא שיטה נפסדת. בהדרגה יוצא המרצע מן השק והציבור מתנער "מקדושת" מעמדה של הממשלה ומבטא את אי-שביעות רצונו מרמת הפתיחות והחשיפה שלה לגבי תוכניותיה. בעולם של דמוקרטיה מוצהרת ופתיחות תקשורתית מתחייב מתאם קרוב בין מעשי הממשלה לאמון הציבור בה. נושא "רותח" למדי בתחום זה, הוא המאבק בקורונה שמלווה אותנו כבר כשנה ומחצה. היקף הרכילות, הפרשנויות, ויכוחי הסרק הציבוריים, העימותים הבין-משרדיים והפגנות היכולת של מומחים שאינן מבטאים שום קשר לאחריות הציבורית הייצוגית שמייצר אירוע זה, עבר כבר מזמן את רף הנסבלות. כשכל משרדון כלכלי מרגיש צורך להפעיל דובר שיבהיר את עמדותיו ותוכניותיו של הארגון; לא ייתכן שרק לממשלת ישראל אין זרוע בסיסית ליד משרד ראש הממשלה, שיכולה לשפוך אור, כגורם מוסמך, מחייב ובלעדי על מעשי הממשל. - זו שערורייה. לא פחות.
מעולם לא הייתה בישראל ממשלה דומה בהרכבה לממשלה הנוכחית - קואליציה של דעות ועמדות מנוגדות מכל גווני הקשת הפוליטית ובכל הנושאים המרכזיים. לכאורה, סיטואציה הדורשת טישטוש, הסתר ותמרון מתקדם של אינסוף השרים וסגני השרים לשם הוצאתה לפועל של תוכנית רוויית סתירות או ניגודי אינטרסים פוליטיים ואידאולוגיים. אותו מצב קיים עקרונית גם בכנסת ובוועדותיה - עובדה שמצדיקה עוד יותר חשיפה ממוסדת של פעילות הממשלה, תוכניותיה וסדרי העדיפות המעשיים לידיעת הציבור. ניסיון הקורונה מלמד שטישטוש והסתרת עובדות משבש את הפעילות הציבורית ופוגע באמון הציבור בממשלה ובאמצעי-התקשורת, אשר מפעם לפעם מנסים לשווא לייצג דברים כהווייתם.
מתוך הרגל ואילוצי הקורונה שומע הציבור לעיתים קרובות דיווחים מפורטים יחסית על הנעשה במערכת הביטחון ובמשרד הבריאות ושלוחותיו. עצם העובדה ששני משרדים אלה גם מקבלים תוספות תקציב משמעותיות הפעם, אין פרושה שהציבור מבין מדוע דווקא סכומים אלה ולמה באמת מיועדות התוספות. ברור שיש גם נושאים מסווגים שאין מכריזים עליהם בפומבי, אך ישנם גם רבים אחרים, שעליהם דווקא חובה לדבר; חובה שאינה ממומשת. במשרד הביטחון, למשל: על הטיפול בפצועי צה"ל במיוחד נפגעי הנפש, על בדיקה של תהליכי הרכש שסביבם סובבת אגדת "פרשת הצוללות" הבלתי-נגמרת, על הערכת המצב בתחומי ביטחון החוץ - לבנון, סוריה, עזה ואיו"ש, על תמונת הגיוס וההתנדבות ליחידות הקרביות, על רוח הגייסות, על התקדמות הטיפול בהחלפת הסדרי הפנסיה התקציבית בפנסיה צוברת, על שירות נשים ביחידות קרביות כנושא צבאי ולא כנושא אקדמי ועוד. במשרד הבריאות, שהיה נתון במשך שנים במצוקת ציוד, מתקנים וכוח אדם מקצועי - רצוי היה לדעת למה מיועדת התוספת של 2 מיליארד ש"ח.
2 ולאילו שיפורים יכול הציבור לצפות ממנה. כך נכון הדבר גם לגבי המשרדים האחרים ומשימותיהם העיקריות. רצוי שקברניטי המדינה ידפדפו מפעם לפעם בנאומיהם הגדולים של בן-גוריון, אשכול ובגין ויאמצו חלק ממנהגיהם החיוביים בפניותיהם הקלאסיות לציבור ובהצגת מדיניות ממשלותיהם והתוכניות הלאומיות אליהן כיוונו את המאמצים הלאומיים. על בנט וממשלתו להבין שאחת השגיאות החמורות של נתניהו הייתה שנמנע מלדבר אל העם, למעט כאשר יכול היה לבשר על הישג שעשוי להיות לו ערך אלקטוראלי אישי. כך אין מייצרים קירבה או אמון אלא חשדנות, ריחוק והסתייגות. בסיכומו של דבר, כפי שלמדנו גם באירועי הקורונה, מנהיגות היא היכולת לגייס את רוב הציבור לבצע מהלכים שלא נוח לו עימם, מתוך שכנוע שהדבר באמת נחוץ.
מה שהציבור יודע על התקציב, כוונותיו ויעדיו עד כה, אינו משכנע, אינו מספיק ואינו מתאים למציאות. את תקופת עיבוד התקציב בכנסת לקראת אישורו הסופי יש לנצל להדברות בין הממשלה לציבור, תוך הצגת-אמת של הסיכויים, הסיכונים וההעדפות. כך למשל, המדיניות המשתקפת מהתקציב כלפי החקלאות הישראלית, נראית לי שגויה. מאבק החקלאים חושף את הדברים כבדרך אגב, "שהרי הם אינטרסנטים", כביכול. אם יקבל הציבור במודע את עמדת הממשלה על החקלאות בישראל כפי שהיא משתקפת מהתקציב, יעמוד מאחוריה גם אם תכשל. אולם, אם יחשוב בטעות שלהוזלת הירקות והפירות אין מחיר כלכלי ולאומי נוסף ויסתבר לו שהולך שולל, אפשר שאפילו ידיח את הממשלה בגין הונאה נפשעת.
בהכנת התקציב הלאומי - במיוחד כאשר מדובר בתקציב דו-שנתי אחרי 3 "שנות בצורת" ואי-ודאות - אסור לממשלה להסתפק בעובדה "שהדפיסה" ספר תקציב. עליה להסביר לציבור היטב את מה שיש ומה שאין בו, בקולות דובריה המוסמכים. זו חובה אלמנטרית של ממשלה לאזרחיה במדינה דמוקרטית ויסוד מוסד ליצירת אמון בין הצדדים.