את הקהל שנכנס לאולם בסמינר הקיבוצים מקבל ליצן יהודי, לבוש בבגדים שחורים, עם פאות ארוכות ועיניים בורקות, השר בחיוך כובש שירים ביידיש קולחת וברורה לפני כל מושבים. חיש קל הוא מסיר את בגדיו, ונשאר בבגד האסירים במחנות המוות. כתונת פסים בלויה ומלוכלכת. הוא מספר על עצמו במילה-מילה מהפתיח לספר העוצמתי של ROMAIN GARY, תוך שהוא כובש את הקהל בבדיחות הדעת שלו. על המיטה שוכב הגרמני הנאצי שהרג אותו יחד עם עוד 40 איש שהוכרחו לכרות לעצמם את הבור. אך עונשו של הנאצי, כיום, ב-1966, המתממש כבר 24 שנים מאז הרצח, הוא ההתמודדות כל הזמן עם הנפש של היהודי שמת. היהודי לעולם הוא נצחי, גם אם אתה הורג אותו. בהצגה מתגלה שחקן צעיר, ליר עיסא, שהווירטואוזיות שלו ומידת יכולתו להיות הדמות אותה הוא מגלם – הן פנטסטיות. השליטה שלו ביידיש צחה, אותה למד מסבתו, בלתי תיאמן. הקסם הנובע ממנו כה שופע, שאינך שבע מלראות אותו מבצע את ריקודו של ג׳ינגיס מול רוצחו, שהפך למעין בן זוגו. בעוד הלה – שנתו נודדת בשל הצקות היהודי, החוזר ומדגים את רגע הריגתו בידי הנאצי, ששמו למרבית הצחוק הוא "שץ". בגרמנית זו מילת חיבה למישהו יקר ואהוב. הנקמה של היהודי ברוצחו אינה נגמרת. הוא גורם לו להיראות מטורף בפני מפקדיו במשטרה, עד ששץ מפוטר ממנה. את התנועה הכה יצירתית, בה ליר מדגים יכולת פיסית מעולה, עיצבה יפעת פרץ והיא מהווה חלק בלתי נפרד ומרשים מההצגה כולה.