במאמר שפרסם בעמוד השער של ה-New York Times טען תומאס פרידמן הנודע כי פני אמריקה למיצרי טיוואן מול סין. ג'ו ביידן קיפל את ארצו מהמזרח התיכון וגרם לרעש אדמה מדיני וריבוני בעוצמה גבוהה.
קואליציות חדשות נוצקות מן הריק האמריקני, חלקן הן גיבוש לבלימת האימפריאליזם האירני (והקשר הישראלי עם האמירויות הוא חלק ממגמה זו), חלקן נועד לייצב את טורקיה כחלופה למשטר האיאתולות וחלקן אף להחניף לעבר טהרן ולקבל את חסותה.
המציאות החדשה הורידה את גובה הלהבות של המלחמות המוכרות. זרים הפחיתו את בחישתם האלימה בתימן ובלוב, ומצרים וירדן מחפשות גשר אל סוריה חרף משטרה הרצחני. עד כאן אין בניתוח של פרידמן חידוש מפתיע.
המסקנה המעניינת היא שמדינות המזרח התיכון הנאבקות ביניהן על קרקע וגבולות יעדיפו לחתור ליעדים אחרים, שאינם צבאיים. למשל, וזה משפט שימצא עצמו בספרי היסטוריה רבים, מדינות יחפשו Sun and fresh water for peace ("שמש ומים זכים תמורת שלום").
משבר האקלים הנדון עתה בגלאזגו, סקוטלנד, מציע בעצם למזרח התיכון הצחיח חלופה למלחמותיו המיושנות והבלתי נדלות. אין ביטחון שהתזה נכונה, אבל יש ביטחון שהיא מעניינת מאוד.