הפוליטיקה הישראלית דומה למסע בצה"ל. הולכים 50 דקות. נחים תשע. נערכים דקה, וממשיכים. הממשלה הלכה בהצלחה את 50 הדקות שנדרשו לאישור התקציב, וזכתה להצלחה. בשבת הגיעו תשע דקות המנוחה. במוצאי שבת היערכות, והבוקר - ראשון - אנו שוב הולכים בדרך.
יש שני נתיבים. האחד הוא הצעת החוק המנומקת היטב של גדעון סער להגביל כהונת ראש ממשלה הנאשם בעבירות פליליות שיש עימן קלון. האחר הוא הצעת החוק שהגיש בני גנץ על דעת סער והיועץ המשפטי ד"ר אביחי מנדלבליט להקים סוף-סוף את ועדת החקירה לבירור פרשיית הצוללות המדיפה ריח כבד של חשד לשחיתות.
מה קודם למה?
נראה לי כי עדיף לפתוח בצוללות (בעצם כלי השיט). בעיקר בגלל ההיתר שנתן ח"כ בנימין נתניהו, בכהנו כראש הממשלה, לגרמניה לבנות צוללות חדישות למצרים, והסתיר זאת מצה"ל ומשר הביטחון משה (בוגי) יעלון ונתפס "על חם" כמעט במקרה והודות לערנותו של האלוף במילואים עמוס גלעד.
בנושא זה עשתה כבר התנועה לאיכות השלטון חריש עמוק בעתירות לבג"ץ ובהצגת סדרת סרטים שהנחה ד"ר אליעד שרגא. יש גם עיתונאים הבקיאים היטב בנושא מאז חשף אותו רביב דרוקר. חריש זה, שכלל עתירה מוצלחת עם החלטה שיפוטית צמחונית בעליון, כבר הביא לכך שהיועץ המשפטי שינה את טעמו ותומך בהקמתה. אסור להחמיץ.
אך ברור כי גם הצעת החוק של סער המטהרת את לשכת ראש הממשלה מנאשמים בעבירות פליליות ראויה להתייצב בראש התור והטור לחקיקה. היא יכולה להקדים את הוועדה. כך או אחרת אסור לשבת על זרי הדפנה של הצלחת הממשלה לאשר את התקציב וטיפולה הראוי במשבר הקורונה.
כולם נחו כאשר קראו בבתי התפילה את "ויתרוצצו הבנים בקרבה". הלילה תפקידנו לצטט את המשפט הראוי - "דבר אל בני ישראל וייסעו". בלשוננו האפרורית-משהו הציווי הוא קדימה.