קשה לקבל את שתיקתה של הספרות העברית בימים שחבר בכנסת ישראל העלה את הדרישה להשלים את המלאכה שביצענו בשנת 1948. כידוע, בשנת 1948 חלו שתי תופעות בחברה הערבית. חלק מהתושבים הערבים ברח מהארץ וחלק גורש במבצעים מתוכננים על-ידי צה"ל כדוגמת מבצע "דני", בו גורשו הערבים מבתיהם בעיר לוד ובעיר רמלה אל מעבר לקווי הגבול.
למרבה הכאב, מעל בימת כנסת ישראל מדברים היום בדבר השלמת המלאכה משנת 1948. חברי כנסת שעמדו בשורה הראשונה של הפגנות, בהן הושמעו הקולות "רבין בוגד"!!! או "מוות לערבים". ערב רצח רבין הם נתנו דרור לאלימות המילולית, והיום הם מדברים בגלוי על השלמת המלאכה שהחלה בשנת 1948.
יש המדברים על גירוש הערבים מהשטחים שבשליטת ישראל בצורה "הומאנית", שתתגמל אותם בפיצויי כספי, ויש המבקשים במפורש ובגלוי לגרש! היום אני מחפש בנרות מוסף ספרותי בכלי התקשורת, שיעשה קמצוץ ממה שעשו מוספים ספרותיים לפני שנות דור לנוכח פגיעה לא מוסרית בתושבים ערבים במדינת ישראל, אזרחי מדינת ישראל.
למרבה הצער, זעקת הכפרים הלא מוכרים - בהם חיים עשרות אלפי בני אדם ללא חשמל וללא תנאים סניטריים - לא הגיעה לכלל ליבון ענייני בממשלת ישראל, למרות שחברים בקואליציה התומכת בממשלה ארבעה חברי כנסת ערבים.
במציאות הזו אני מתגעגע למשורר נתן אלתרמן. לא מדובר במשורר אופוזיציונר. נתן אלתרמן מתוך מרומי הקונצנזוס הפוליטי לא השלים עם סתימת פיו של חבר הכנסת הערבי תופיק טובי, חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהביע מחאה על מעשים מנוגדים לחוק, אותם ביצעו חיילים ישראלים בעת סיור בכפר ערבי.
אלוהי הביטחון
בתום נאומו של תופיק טובי בכנסת, יזם דוד בן-גוריון הצעה נגדית, הדורשת להוריד את הנושא מסדר היום. ליוזמת בן-גוריון נמצא רוב אוטומטי בכנסת, אבל לא נמצא לו הרוב במעלות השירה העברית. ב-4.7.1952 בעתון "דבר", העיתון, שהיה כלי שרת של בן-גוריון, בטור הנושא את השם "סערה על פני סדר היום" נתן אלתרמן יצא חוצץ נגד ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, והעלה בתקיפות בלתי מתפשרת תביעה לדון בהצעת תופיק טובי, וכך כותב נתן אלתרמן - "... כִּי חֵרֶף כֹּל חַיֶּבֶת הָעֲצֶרֶת בִּירוּשָׁלַים לָדוּן בְּקִטְרוּגוֹ!! כָּל עוֹד קוֹלוֹ יָחִיד הוּא וְכָל עוֹד אֵין אַחֵר עוֹשֶה זאת אַחֶרֶת!!...".
עשרה ימים אחרי פרסום שירו של נתן אלתרמן ב-14.7.52 כתב המשורר אלכסנדר פן באותו נושא תחת השם "יוד חית" במוסף הספרותי של עיתון "קול העם" המוקיע את "... שַר-פִּתְחוֹן-הַפֶּה הַמַּכִּיר אֶת הָאֱמֶת, גַּם בְּהִגוּי מָלֵא וְגַם בְּחֹסֶר אֶת...". אלכסנדר פן משלב בביקורת הפוליטית נימת לעג לדוד בן-גוריון, שהיה שבוי בכלל הלשוני שכפה השמטת מילת היחס "אֶת". שירו של אלכסנדר פן הוסיף נימה סגולית לביקורת, אך ללא ההד הציבורי ההולם, כי לעיתון "קול-העם" לא היה המשקל הציבורי, שהיה לעיתון "דבר", האכסניה הספרותית של המשורר נתן אלתרמן.
כיום בשם אלוהי הביטחון נמצא הכשר גם לפגיעה בחפים מפשע. אני מחפש כיום לשווא מוסף ספרותי של עיתון יומי, שיעשה מה שעשה המשורר נתן אלתרמן בעיתון "דבר" ב-14.7.1950, המסתייג מכך, שעקב פעולת צה"ל אחר מסתננים - "נֶעֶקְרוּ הַנָּשִים מִן הַטַּף... וְגַם הָעִוֵּר שֶגוֹרַש עִם הַיֶּלֶד". המשורר נתן אלתרמן נתן ביטוי של מחאה ספרותית לנוכח הסתה נגד הציבור הערבי. קול המחאה הזה חסר לי היום.
באירועי אוקטובר 2000 הספרות והשירה העברית נעלו עצמם על בריח ומסגר ולא נמצא בדל של נייר במוספים הספרותיים להוקיע הרג אזרחים חפים מפשע, ואילו נתן אלתרמן לא היה מוכן לעבור לסדר היום לנוכח הריגת ילד אחד באום אל-פחם. ב-7.9.51 בשירו "לְעִנְיָן שֶׁל מַה בְּכָך" הוא מקשה מדוע "...חוֹזֵר וְצוֹלֵל בִּשְתִיקַת אֲדִישוּת אֲטוּמָה וְקֵהָה וּפְלִילִית וּמְטֻפֶּשֶת".
למרבה הכאב, כוחות הביטחון באוקטובר 2000 ביצעו הרג שלא הייתה לו הצדקה (על-פי החלטת וועדת אור), אבל המוזות בשירה העברית ובמוספים הספרותיים של העיתונות היומית התפלשו בעפרה של השתיקה האילמת.
הקול המוסרי
ביום הטבח שביצעו כוחות הביטחון בכפר קאסם באוקטובר 1956, המוזות של הטור השביעי של נתן אלתרמן הרעידו את אמות הספים ולא נתנו לשררה מנוח. ארבעה טורים הקדיש נתן אלתרמן בעיתון "דבר" לטבח. וכמה משמעותיים במיוחד בימים אלו הדברים שפורסמו ב"דבר" בעקבות פסק הדין בטור הנושא את השם "עִם פְּסַק הַדִּין" מיום ה-17.10.58 - "הַשְּאֵלָה אֵינָה שְאֵלַת הַמֻּשָּג מִשְמַעַת, כִּי אִם שְאֵלַת הַמֻּשָּג צִמְאוֹן-דָּם... וּשְאֵלַת הַמֻּשָּג אַכְזָרִיּוּת מְזַעֲזַעַת וּמַזְוִיעָה".
התקשורת התייצבה דום למשמע נוסחים של הודעת ממשלה בימי שכרון חושים של פעולת צה"ל, שהמטיר פצצות על ריכוזי אוכלוסייה בבירות ובעזה במלחמה, שזכתה לשם מלחמת לבנון השנייה. לצערי, לא היה מוסף ספרותי אחד שיעז לשאול, לתהות כמו נתן אלתרמן שכתב אחרי אירועי כפר קאסם - "הַהוֹדָעָה (הַהוֹדָעָה הַמֶּמְשַלְתִּית) הָעֲמוּמָה הַחִוְרוּרִית, כִּי יֵש תְּהוֹם בֵּין הָעֻבְדּוֹת הַמַּבְעִיתוֹת וּבֵין הַהֵד..." ("דבר" 7.12.56).
נתן אלתרמן זעק בזמן אמת... ולא התנפל כמוצא שלל אחרי שהאמת התגלתה בכל מערומיה. כיום כאשר האמת הכאובה פרוסה בפנינו פצועה ומדממת, מגומד עד למאוד הקול המוסרי והערכי של הספרות והשירה העברית. מצער, שנפקד מקומו של הקול המוסרי מהמוספים הספרותיים של העיתונות היומית.
אינני מבקש ליצור אידאליזציה מהמשורר נתן אלתרמן, שהיה בין התומכים הנלהבים בחזון ארץ ישראל השלמה. אבל אי-אפשר לקחת ממנו את גילויי אומץ הלב, כמי ששירתו נאבקה על דמותה המוסרית של המדינה שזה עתה נולדה. הוא עשה זאת עם עוצמות שיריות חזקות - שאותי כבשו - ובלי נפילה למהמורות השרטון של שירה פלקטית.
לסיום, אני מבקש להביא שתי שורות משיר של ברטולד ברכט "בזמנים חשוכים" בתרגומו הנפלא של יצחק לאור, שהתפרסם בכתב העט לספרות "מטעם" מספר 9, מארס 2007 - "...אֲבָל לא יַגִּידוּ: הַזְּמַנִּים הָיוּ חֲשוּכִים, אֶלָּא מַדּוּעַ מְשוֹרְרִים שָתְקוּ"? ובאמת מדוע הם שותקים?! הספרות והשירה חייבים לפרוס אדנים מוסריים למערכת הפוליטית, ולצערי, האדנים המוסריים מצפים לגואלם.