כאדם הנושא פניו לכינונה של חברה, בה יש סולידריות חברתית וקשב למי שנתון במצוקה, מצאתי בפרשת "וַיִּגַּשׁ" ביטוי למאוויי. פרשת "וַיִּגַּשׁ" היא עבורי בבחינת משב רוח רענן, שפועמות בו עוצמות עזות של רגישויות חברתיות ואנושיות. פרשה שכל כולה פתיחות למאווייו ולכמיהותיו של האדם, הנתון במצוקה כלכלית ובצורך לחלצו מהמצב הקשה אליו הוא נקלע.
בימים אלו של קורונה ניתן ללמוד מפרשת השבוע, כיצד חייבת לפעול בנחישות חברה
מאוחדת, וזאת מתוך מתן
אמון מוחלט בהנהגה המדינית והכלכלית, שיכולה לבצע את הבלתי אפשרי, ולהתגבר על קשיים רבים, שקשה היה להאמין שניתן להתגבר עליהם. ועד כמה חשוב שהיא לא תהיה חברה משוסעת.
בקוראנו את פרשת "וַיִּגַּשׁ" אנחנו קוראים בפרק מ"ז פסוק י"ד את המשפט: "וַיְּלַקֵּט יוֹסֵף אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר-הֵם שׁוֹבְרִים, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-הַכֶּסֶף בֵּיְתָה פַּרְעֹה".
יוסף מבצע פעילות כלכלית מרשימה, שיש לה פירוש אחד - הלאמה.
ההלאמה מבוצעת על-ידי רפורמטור בעל רגישות מוסרית. כל יישומה של הרפורמה שבוצעה על-ידי יוסף בוצעה רק בדרכים מוסריות ואנושיות בניגוד להלאמות כוחניות, שפקדו את העת החדשה בארצות מזרח אירופה, שאופיינו גם בעוצמות של משברים חברתיים קשים ולעתים גם התלוו להן תופעות מדממות, שגבו מחירי חיים יקרים.
ההלאמה, שמבצע יוסף, היא תגובה למצב כלכלי קשה מנשוא, המתואר בפרק מ"ז בפסוק י"ג: "וְלֶחֶם אֵין בְּכָל-הָאָרֶץ, כִּי-כָּבֵד הָרַעַב מְאֹד, וְתִלָּהּ אֶרֶץ מְִצַרִים וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב". יש תוצאות חיוביות להלאמה, אותה מבצע בשקט ובמשמעת חברתית הראויה למלוא הערכה לרפורמטור יוסף בן יעקב, שהוא בן למיעוט לאומי במצרים. התוצאות החיוביות של ההלאמה המסודרת והמתוכננת היטב באות לידי ביטוי, כפי שמתואר בפסוק י"ז: "...וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם..." - בשפה אחרת נתן להם חיים, כאשר "לֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ".
הרפורמטור העברי יוסף העניק לחברה המצרית, הנתונה במשבר כלכלי קשה, אפשרות להיחלץ ממנו, הוא העניק לחברה במשבר חיים ואפשרויות קיום.
לפנינו רפורמטור, שמעריך את יכולתו של ההון האנושי העובד בתקופת השפע, לכן הוא מבקש מסילות ללבו ומוצא אותן. בהידברות נאה הוא מטיל על ההון האנושי את החובה להטות כתף לביסוס משאביה הכלכליים של המדינה באמצעות הפרשת הון, שהוא בבחינת מס שגובהו 20%. מה שנקבל יותר מאוחר בחוקה המקראית באמצעות חוקי המעשרות, שיש בהם חובת תשלום של מיסים המבטיחים חיים תקינים, וזאת תוך קשב לצרכי חברה נזקקת ובמיוחד לכל המדדים בשולי החברה, כשהעוני והדלות מתדפקים על חלונות חייהם.
אני רואה ביוסף, כמי שהניח את הנדבכים החברתיים והמוסריים בכלכלה, שיש לה את הרגישות החברתית. ידוע, שכלכלה יכולה להיות דורסנית ואכזרית. כלכלה יכולה לשאת אופי צרכני, הרואה רק את אינטרס ההון ובעליו תוך התעלמות מצרכיו של ההון האנושי העובד, שכל חייו צריך להגיר זיעתו לשם קיומו. יוסף הוא זה שהניח את הנדבך במסד הכלכלי, המחויב בראש ובראשונה להון האנושי העובד, בו הוא רואה את הערך העליון, שחובה עלינו להיות רגישים לכל צרכיו, כשהשלטון יוצק את דפוסי הכלכלה.
מאחר שמדובר בחברה חקלאית, שהקרקע מהווה את הבסיס העיקרי לכינונם של אמצעי ייצור לקיומו של האדם, אני עדים ליחס מיוחד במקרא כלפי הקרקע. אנחנו רואים קשר בין הרפורמה, שמבצע יוסף, ובין מה שיבוא לידי ביטוי מאוחר יותר בחוק יסוד, שלא ניתן לשנותו, בפרשת "בהר" בספר "ויקרא" פר' כ"ה פס' כ"ג:
"וְהָאָרֶץ לֹא תִּמָּכֵר לִצְמִתּוּת....". יוסף ובעקבותיו מכונני החוק המקראי מתחייבים, שלא תהיה בחברה הישראלית תופעה לא מוסרית ובלתי נסבלת של ריכוז קרקעות לעד בידי אדם או משפחה. האדמה, שהיא אמצעי קיומי ראשוני והכרחי לאדם, נמכרת רק לתקופה, ויש מגבלות של זמן לבעלות של האדם על הקרקע. הריבון על האדמה היא הממלכה.
לסיום, אני נרגש מכינונה של הלאמה, שבעת החדשה עברה רק בעימותים קשים ואף מדממים, בפרשה שלנו היא עוברת על מי מנוחות. העם כולו נלהב כאיש אחד לבצע את תהליכי ההלאמה - עדות לכך נמצא בפרק מ"ז פס' י"ט, בו נהיה עדים לצמד מילים: "אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ". המשך סדיר של קיומם נתקבל בהבנה על-ידי העם, המוכן לשאת בעול הרפורמה ונותן למענה את "אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ" חמישית למדינה (הווה אומר - עשרים אחוז מס לפרעה) ו"אַרְבַּע הַיָּדוֹת" (שמונים אחוז לקיום כלכלי השוטף) להון האנושי העובד. זאת בעיצומו של משבר קשה, או ליתר דיוק בעת ההיחלצות מהמשבר הקשה.