זו הייתה ללא ספק תקופת השיא ביחסי ישראל-ארה"ב.
דונלד טראמפ עמד בראש המעצמה הגדולה ביותר,
בנימין נתניהו בראש המדינה המאויימת ביותר. הם התאמו זה לזה כמו כפפה ליד. התאמה אידאולוגית ונפשית, קירבה אישית חסרת תקדים בין מנהיגים. ידידות שהניבה פירות הילולים לישראל. השנה האחרונה של נשיאות טראמפ ושל ממשלת נתניהו הנחילה לישראל הישגים בלתי רגילים: ארבעה הסכמי שלום, הכרה בריבונותנו על רמת הגולן, העברת שגרירות ארה"ב לירושלים והכרה בשלימותה.
הצירוף טראמפ-נתניהו היה טוב לשתי המדינות. בארבע שנות נשיאות טראמפ ארה"ב חזרה להיות המעצמה העולמית הראשית, עם מנהיג תקיף, אך גם בלתי צפוי, שיש להיזהר מפני לשונו וגחמותיו. ישראל בהנהגת נתניהו, אחרי
ברק אובמה ולפני
ג'ו ביידן, ביססה בשנים אלה את מעמדה האזורי, זכתה להרחבת מעגל השלום מבלי לוותר על שטחים, ולתחושת ביטחון מוגברת בגיבוי וושינגטון מול האיום הגרעיני האירני. הישגים שיכלו לקרות רק בצירוף החד-פעמי הזה של שם וכאן.
אפילו בימות שפל ביחסי שתי המדינות, ארה"ב תמיד הייתה משענתה של ישראל בזירה הבינלאומית. גם כשנקטה סנקציות כנגדנו, לא חצתה את הגבול. המימשל ידע שעל ישראל תמיד אפשר לסמוך, תהא ממשלתה אשר תהא. הכל מתחיל ונגמר במילה אחת - אינטרסים, אבל ביחסי שתי המדינות זה מעבר לכך. אותם ערכים שהן חולקות ביניהן, הם-הם יסוד-מוסד לברית ביניהן. עליות ומורדות ביחסים תמיד היו ויהיו, אבל בבסיס הברית נשמרת הקירבה, התמיכה, ההישענות זו על זו. גם אמריקה הגדולה זקוקה לישראל הקטנה. קטנה בשיטחה, קטנה במספר אוכלוסייה, אבל בולטת בסביבתה הקשה באורח חייה הדמוקרטיים, בהישגיה המדעיים, בעוצמתה.
ידידות איתנה
אחת מתקופות השפל ביחסים הייתה בימי ראש הממשלה
יצחק שמיר והנשיא
ג'ורג' בוש (האב). לא ששמיר זילזל בנשיא, ולא שהנשיא זילזל בראש הממשלה. אבל שמיר הניף אידאולוגיה מוצקה של שלימות הארץ, מניעת הקמת מדינה פלשתינית, והרחבת ההתיישבות ברחבי ארץ-ישראל. נשיא ארה"ב שאף לכונן הסכם שלום שיירשם על שמו, גם במחיר הסגת ישראל לקווי 67, עם התאמות הדדיות, וייסוד מדינה פלשתינית. בתעצומות נפש של מנהיג איתן, שמיר ידע בשום שכל למנוע מהלך מסוכן שכזה, ועם זאת נזהר לא לחולל שבר ביחסים. בוש אומנם הפעיל עליו לחץ כבד, מנע את הערבויות לקליטת העלייה הגדולה, אבל גם הבין שאין לחצות את הקווים. הידידות האיתנה, הבסיסית, עמדה במבחן בשני אירועים דרמטיים: במלחמת המפרץ ידע שמיר לקבל את דרישת בוש לאיפוק, ואילו בוועידת מדריד קיבל בוש את דרישת שמיר לא להזכיר את נוסחת "שלום תמורת שטחים".
קל להיות ביחסים חמים עם מנהיג זר, כאשר אתה מקבל את דרישותיו שלא לומר תכתיביו. שמיר ידע גם לעמוד על שלו, לשמור על האינטרסים של ישראל, וגם לא לקרוע את החבל עם המעצמה הידידותית ביותר. יחסים שהלכו והתחממו מאוחר יותר תחת נשיאותם של
ביל קלינטון, בוש הבן, ואפילו אובמה, שדאג לשמר את כוחה הצבאי של ישראל.
כבר חזרו, אמרו ודשו באישיותו הבעייתית של דונלד טראמפ. כנשיא הזה לא היה לה לאמריקה מאז ג'ורג' וושינגטון. רפובליקני ימני רב יומרות, שעניינו לעשות דילים, לסנוט בשאר מנהיגי העולם, ולבחור בפינצטה את ידידיו. בנימין נתניהו היה אחד הבודדים הללו. מבנה אישיותם הדומה וראיית העולם המשותפת תרמו לכך. ואולם שלא כטראמפ, נתניהו ידע את מקומו, כעומד בראש מדינה קטנה, תלותית בהרבה מובנים בארה"ב, שנאבקת על ביטחונה וקיומה מול האיומים מטהרן, מלבנון, מעזה, ורואה בוושינגטון את משענתה העיקרית.
גם בישראל רבו המזלזלים בנשיא טארמפ מתוך כפיות טובה למתנות שהעניק לנו. נתניהו ידע לכבדו ולחבבו באמת ובתמים. הפסדו של טראמפ - שעימו אינו משלים - היה גם הפסד לישראל. נשיא עם הזיות של גדלות ואגו. נו אז מה? וכי היה לה לישראל טוב ממנו? ישראל אינה מתערבת בענייניה של ארה"ב, למרות שזו, על-פי עדות טראמפ עצמו, התערבה בענייניה הפנימיים בתמיכתה בנתניהו. הבוחר האמריקני החליט להעלות נשיא אחר, וכי ראש הממשלה יכל שלא לברכו? ביידן אינו טראמפ, אבל אין לומר עליו שאינו אוהד ישראל, למרות אלמנטים רדיקלים במפלגתו. טראמפ עם הפה הגדול כבר אינו נשיא, נתניהו כבר אינו ראש הממשלה, ושניהם אינם חדלים משאיפתם לשוב לשלטון, זה בוושינגטון וזה בירושלים. המילים הקשות והביטוי הגס שהטיח דונלד הנרגז בביבי ישארו אומנם חקוקות עלי ספר, אך לא יהיו למכשול - אם וכאשר ישובו השניים לכסאם - בפני השבת היחסים לאותם שיאים שהיו בשנות כהונתם החופפת.