בסיום לימודיו, בשנת 1944, התגייס כהן לפלמ"ח ושובץ בפלוגה ב' בגדוד השני. בתקופת "המאבק" השתתף בפיצוץ גשר אלנבי "בליל הגשרים". במסגרת שירותו יצא כהן לקורסי פיקוד שונים ובמהלך מלחמת העצמאות מונה למפקד מחלקת "חיות הנגב" בגדוד השני בחטיבת הנגב. בהמשך מונה למפקד פלוגת זחל"מים (חרמ"ש) של הגדוד התשיעי בחטיבת הנגב. במסגרת תפקידו השתתף בכיבוש באר שבע בקרבות מבצע "יואב" ובקרבות מבצע "חורב". לאחר המלחמה השתחרר וחזר לנתניה. במשך שנים רבות ניהל בעיר מוסך לכלי רכב. ישראל (שרולנה) היה נשוי שנים רבות לסימה, חברת פלמ"ח אף היא. השניים התגוררו במושב נורדיה. ישראל כהן נפטר ב-16 במרס 2015.

בשלהי אפריל 1948 שמע כהן על נפילת חמישה פלמ"חניקים בנגב ומכיוון שהכירם, החליט לרדת ולראות מה קורה שם. הירידה לנגב נעשתה רק בשיירות ולגמרי במקרה נפגש שם עם חיים בר לב שהיה המ"מ שלו בבית הערבה. יום למחרת, הצליח להשתחל לאחת השיירות והגיע עד מפקדת חטיבת הנגב ששכנה בגבעת מקורות הסמוכה לקיבוץ ניר-עם. למחרת נפגש עם דודקה מפלוגה ב' והאחרון הציע לו להצטרף למחלקתו שכונתה "חיות הנגב" אך לא על תקן של מ"כ אלא כמפעיל ברן. כהן הסכים, עלה על הג'יפ ונסע עם דודקה לגבים שם ישבה מחלקתו. קבלת הפנים עבורו הייתה סוערת והש.ג. סירב להכניסם. הג'יפ פרץ פנימה תוך ויכוח מה תפקידו של השומר ותוך כדי דהרה לכיוון אוהלי מחלקת "חיות הנגב" הם שמעו כדור חולף מעל ראשם. הש.ג. הפגוע ירה כנראה לאזהרה וכהן מציין כי "הנה חלף מעל ראשו הכדור הראשון במלחמה שלפני, כדור "מכוחותינו". אכן, סיכם כהן היה זה טקס הצטרפות "לחיות הנגב" שלא ישכח. אירועים מעין אלה, המצטיירים היום "כבלגן" אפינו את תקופת כניסת כוחות הפלמ"ח למלחמה מול הכוחות הסדירים הערביים.

בפרק זה מנתח כהן את כישלונות "הקרבות הזעירים" של הפלמ"ח עוד לפני קרב אשדוד. לדעתו כדי להצליח "בקרב גרילה" צריכה היחידה אמונה מלאה בצדקת הדרך ומצב של "הברירה האחרונה" ורק כך היחידה יכולה לשרוד. אט אט החל לדעת כהן להתחזק אמונם של החיילים במפקד המוביל החל מהקרב הזעיר, דרך קרב אשדוד, הניסיון לכיבוש משטרת א-סויאדן והקרב החשוב - כיבוש באר שבע. מה שהציל את המצב בקרבות אלו לדעתו הייתה התעוזה. כמפקד מחלקה ב"חיות הנגב" טוען כהן, ירדה רמת הפרט בקרב עקב הגיוס הרחב שנעשה לפלמ"ח ב-47 - 48. הוא טוען שאלף האבידות של הפלמ"ח עד סיום המלחמה רבות מהן לא היו מוצדקות. לדוגמה, בקרב אשדוד אסור היה לשתף את כל הגדוד אלא לתת למפקד 2 כיתות מאומנות היכולות להפתיע בלילה את האויב ולשטוף את המוצב. לחיזוק טענה זו הביא כהן את פרטי "הקרב הזעיר" אותו ניהלה מחלקת "חיות הנגב" בפשיטה לילית על מוצב עמדת התותחים של המצרים. המחלקה נשחקה אחר הפשיטות בבית חנון ואשדוד והמפקדים התמרמרו שלא ניתן לבחורים לאכול ולנוח היטב. כהן טוען שאף על כל זאת, "חיות הנגב" הייתה היחידה שנכנסה לקרב באשדוד (בראשית יוני 1948) והקיזה דם. כהן זועם על כך שמשום מה, מעולם לא תוחקר כמפקד המחלקה ולא הופקו הלקחים מהטעויות שנעשו בשטח.

כהן מונה אחד לאחד את השגיאות שנפלו בעת קרב אשדוד, בתחילת יוני 1948. הראשונה, לא היו מפות, לא צילומי אויר ואף הסיירים לא יכלו להראות לו ולפלוגה את מיקום המצרים. השנייה, בעת שגלשו מהדיונות נשלחה חוליה לאגף מימין אך היא טעתה ונפצע מפקדה והכל השתבש. השלישית, כהן ויתר לחייל שטען כי הוא בן יחיד וכמפקד יצא קדימה לזרוק רימון ובכך סיכן את המבצע כולו. למזלו העמדה הייתה ריקה כי החייל המצרי ברח. הרביעית, לאחר שהסתער עם מחלקתו וחיסל תותח נ"ט וכמה ג'יפים אנגליים עם תחמושת הוא שידר לשמחה שילוני כי אפשר להתקדם אך לפתע בלא הסבר, שמע את חייליו צועקים (ללא אישור וללא סמכות) כי התקבלה הוראה לסגת. החמישית, כמות הנפגעים הייתה גדולה וחלק חשוב של המחלקה אבד ובכל זאת הוא נדרש להשלים את המשימה ללא תגבור. לבסוף, שמחה שילוני הגיע עם קבוצת חיילים ועוד לפני השחר החלו לסגת צפונה. השישית, נסיגת כוחות מחלקתו של כהן ונשיאת הפצועים נעשתה בבהלה, ללא פיקוד וסדר וחייליו נפוצו לכל עבר. השביעית, נוצרה מעין "תחרות" בין היחידות כשכל אחת מסרבת לשתף פעולה עם האחרת בשונה מהמתוכנן. כך למשל כהן מסר את נשקו האישי (טומיגן), לחייל מגדוד 7 כדי שיסחוב טוב יותר את האלונקה והחייל נעלם עם הנשק. השמינית, העובדה שבמשך הקרב רק מחלקתו של כהן פרצה והסתערה ואילו גדוד שלם התעלם מהקורה לידם ולא ברור עד היום למה. יתר על כן, הגדוד סירב לסייע לכהן לפנות את החללים והפצועים לניצנים. זה לא הפלמ"ח רטן כהן.

לאחר שנהרג המ"מ דודקה (דוידקה) הועבר הפיקוד על חיות הנגב לידיו של כהן אך החיילים סירבו תחילה להישמע לו. בפועל, דודקה הפצוע בקרב בית חנון, הספיק לומר לפני שנהרג כי הוא מעביר את הפיקוד לידי שרלונה (ישראל). דודקה היה מ"מ נערץ ולכן מותו גרם להתמוטטות נפשית בקרב מספר גדול של חיילים "בחיות הנגב". יליד שנת 1925, חיפאי, בעל תכונות יצירה וציור, התגייס לפלמ"ח, התאהב בנגב בעת שירותו בפלמ"ח. דודקה נפל ב-25.5.1948 בפשיטה נועזת על תותחי המצרים, ליד בית חנון אשר הפגיזו ללא הרף את ניר-עם ובסיס "מקורות". ההסתערות הממה את המצרים ורבים מהם נמלטו על נפשם. רק מן הצד נורתה עליהם אש רצופה. דודקה ידע כי אם תכשל משימתם תמשך מריטת העצבים הנוראה של שריקות פגזי האויב והתפוצצויותיהם, ימשך ההרס, וירבו הקורבנות ועל כן מר היה הקרב. בשעת ההסתערות נפצע דודקה. שני כדורים פגעו בו. אחד מהם פילח את בטנו. לאחר שנפגע אמר לחברו: "נפצעתי" וכרע על ברכיו. לאחר רגע, כנראה לאחר שנפגע שנית, צנח ארצה. מאז שנפל השתנתה רוח המחלקה. הוותיקים עזבו, הרבה מדמויות המפתח נהרגו והגיעו חדשים שלא הכירו את מסורת "חיות הנגב" שהסתובבו באזור כבר מנובמבר 1947. למזלו של כהן הצטרף למחלקה שלמה דורון שהיה ליד ימינו והכירו עוד מימי בית הערבה. שלמה סיפר לכהן שבפלמ"ח חשדו שכהן מאמן בחשאי מחלקות של אצל ולח"י (בעיקר את תורת תפעול הברן) תמורת תשלום. יותר מכך הוצבה חוליית עיקוב אחריו אך היא לא העלתה דבר. כהן היה "בשוק" עקב הסיפור אך אמונתו בפלמ"ח ובטוהר החברות והנאמנות לאידאולוגיה לא נפוגה.

כהן מתאר את הקרב נגד באר שבע ודרך נקודות קטנות מראה את הפעולות החיוביות בקרב ואת השליליות. תחילה הוא מצדיק את "פעולת ההטעיה" שביצע הצבא שהעביר כוחות והעמיד פנים שהוא הולך לתקוף בציר המערבי, כלומר את רפיח ועזה. ההטעיה גרמה לצבא המצרי לדלל כוחות בבאר שבע. מג" ד תשע קרא לכהן והטיל עליו את תפקיד המחלקה הפורצת. המגד הסביר לו: "פריצה במעגל ההגנה החיצוני של העיר, בכיוון צפון, ליד השכונה החדשה, אשר היה מורכב מגדר שזורה בשורת "פילבוקסים" מבוצרים היטב, ואחרי הגדר - תעלת נ.ט. - וכאשר תכבוש "מיצדית" ותפרוץ את הגדר - תיכנס בפרצה יחידה שניה אל העיר". המג"ד אפשר לכהן לבנות מחלקה מיוחדת וכהן שילב בה את יוצאי "חיות הנגב" שהתפזרה כבר אז ביחידות אחרות. בין הבולטים ששולבו היו מוטה גור ויצחק כתר מרמת יוחנן. המג"ד אפשר לכהן לבחור את שיטת הפריצה לעיר. הזחלמ"ים ניווטו טוב והמחלקה הגיעה עד 80 מטר מהפילבוקס. כהן תרגל ירידה מהרכב תוך כדי נסיעה והתפרסות רוחבית - תרגיל שלא נוסה עד אז בקרבות 1948. הקרב ארך 3 דקות וכהן תכנן להשחיל רימון לתוך הפילבוקס. התברר שהמצרים עזבו את נשקם וברחו, תעלת הנ"ט הייתה חציה מכוסה והגדר לכיוון השכונה החדשה - פרוצה. כהן טען שהגדוד היה צריך לאפשר לו להתקדם ובמקום זה המתין כחצי שעה עד בוא יחידת "הקומנדו הצרפתי". רק אז הורשה להיכנס לרחוב הראשי. כוחותיו של כהן סרקו את הרחובות עד למשטרה וזאת בלא נפגעים. מהמשטרה המשיכו המצרים לצלוף וכהן פגש את מפקד הקומנדו תדי ועל אי-ההבנה. כאן הוא מביא דוגמה של התברברות הכוח הפורץ וחוסר השליטה של המ"פים. עקב כך, מפקד הקומנדו תדי רתח מזעם: "שמע יש לי שנים עשר פצועים מונחים ללא טיפול, אזלה לי התחמושת, אין לי עם מי לדבר. ואין לי שפה משותפת עם המפקדים באזור. אז הודע להם בבקשה למפקדים שלך, כי לא מקשיבים, שאם תוך רבע שעה לא יבואו להעביר את הנפגעים אחורה לטיפול, ולא יביאו תחמושת - אני עוזב את העיר".

הפקודה שניתנה לכהן לעצור עם מחלקתו, גרמה לכך, הוא טוען, למצב בו "כוחותינו" ירו על היחידה שלו אש פגזים ומרגמות. כהן התקשר למפקדי הכוחות הפורצים אך האש לא נפסקה. לבסוף יצר קשר עם שמחה שילוני "מחיות הנגב" לשעבר, והלה הצליח להפסיק את האש. שמחה סייר עם כהן אחר הפריצה ונכח שהעיר בידי כוחות הצבא הישראלי כבר למעלה משעה וכהן חיזק את טיעונו. עם זאת, אי-הבהירות לגבי המצב בעיר המשיכה לשרור. כהן החליט להטיל על חייליו לטהר את הרחובות אולם מיד הבחין כי הם אינם מתורגלים ללחימה בשטח בנוי והוא פקד עליהם להתכנס בחצר מוגנת עד להודעה סופית שהעיר נכבשה. אש צלפים נמשכה מכיוון המשטרה וכהן פקד על התותחנים לחסל את העמדה. הכוח המצרי נשבר והאש נפסקה. לפתע הבחין כהן כי כל מיני כוחות ישראלים שלא לקחו חלק בקרב פרצו לעיר דרך הפרצה שהם יצרו והחלה מהומה כולל ביזה בעיר. כהן ביקש לסגור את הפרצה אך לא קיבל אישור. המג"ד שלח אזרח ערבי עם דגל לבן והלז ביקש ממפקד כוח המצרים במשטרה להיכנע. המצרים קיבלו את ההצעה ושערי המשטרה נפתחו ויצאו משם 70 לוחמים, קצינים וחיילים. השמועה על-כניעת חיילי המשטרה עשתה כנפיים ומיד הגיעו למקום חיילים מיחידות שונות והחלה התפרעות.

ישראל כהן היה עד ראייה להשתוללות ולביזה שפרצו מיד בתום הקרב. ברור שתאור האירוע נועד על-מנת להצביע על כשל מוסרי ונימת אזהרה טמונה בו: "...חיילנו רצו והתקבצו לידי (כהן שמר על השבויים) וכמוהם רצו והתקבצו מולי ומול המצרים השבויים כמה חוליות של הקומנדו הצרפתי. את הנעשה בדיוק קשה לתאר. הם קרבו במרוצה בנשק מכוון, בעיניים מזרות אימה, וצעקות. צעקתי להם לעצור. חלקם עצרו וחלקם לא. אנשי מיהרו לנסות ולעצרם. החלה מהומה. חלקם כיוונו נשקם מולנו, ותוך המהומה ראיתי שניים שודדים את המפקד המצרי. מחפשים בכיסיו ומורידים את השעון מידו. צעקתי לאנשי לעצור את לעצור בכל מחיר את הנעשה, החלה האבקות בינינו לבין הפורעים. ראיתי את המצרים מבוהלים ומבועתים ובמבט חטוף ראיתי את מפקדם עומד חיוור אך זקוף קומה, אינו מסיר עיניו ממני, ומעין חיוך על שפתיו. הוריתי לשניים מאנשי לרוץ אחרי שודדי השעון ולהחזירו. הם הצליחו לעשות זאת אחרי האבקות עם השניים, החזירו לקצין את השעון, והצלחנו לחצוץ בין השבויים "לכוחותינו" ולשלוט (במצב) והעסק נרגע". כהן והחיילים ניסו להגן על השבויים והקיפו אותם בחוטי תיל, שמרו עליהם ומנעו את המשך הפרעות. לטענתו, שמירת כבודם הייתה לא פחות חשובה מכיבוש ה"מיצדית". לאחר זאת התבונן כהן וראה את החיילים מהיחידות האחרות פורצים לבתים שודדים מכל הבא ליד ועיניהם מוכות שגעון. הקצין המצרי ניגש לבקש מכהן רשות לחבוש את אחד מקציניו והודה לכהן על שאנשיו, חובשי הכובעים האוסטרלים, מנעו טבח. יותר מכך הוא טען שחיילי כהן הם מעולים ושווים לשני גדודים בצבא מצרים. מסכם כהן את האפיזודה וכותב שאת הציון הטוב ביותר לקרב קיבל ממפקד מצרי שאמר כי התנהגות חייליו של כהן, רובם יוצאי "חיות הנגב", מנעה ביזה מיותרת. בשורות האחרונות של סיפור הכיבוש קובע כהן כי התנהגות מחלקתו בהשוואה להתנהגות היחידות האחרות הייתה "הפלמ"ח במיטבו".

כוחות צה"ל המשיכו להתקדם דרומה ומערבה. כהן קיבל פיקוד על קרב המשלטים, אלה השומרים על צומת רפיח וקיבל לסיוע פלוגת חי"ר מחטיבת הראל. בבוקר, עת יצאה פלוגתו על הזח"למים, נפתחה עליהם אש ושני מטוסים מצריים הפציצו את שיירתם. למרות זאת מחלקת הזחל"מ שאוישה ביוצאי מחנות קפריסין, זעמה וביקשה נקמה. המצרים ברחו ולא היה צורך לחדור דרך המכשולים אלא להיכנס בשער הראשי. כהן נפצע בברכו, חבש עצמו אך לא היה מסוגל לזוז. תוך כדי כך הגיע שדר מהמג"ד בר לב שעליו להתפנות אחורה לטיפול בבית חולים שדה בניצנה. בבוקר הגיעה חבורת מפקדים ממחלקתו של כהן והוא בסיועם נעלם מבית החולים. מצב הברך החמיר והוחלט לפנות את כהן לבית החולים בבאר שבע. תוך כדי הנסיעה לשם הוברר לו שהמטוסים שהפציצו את שיירתו, הוטסו בידי שכירי חרב בריטיים ולכן הצלחתם בפגיעות ובהרס כלי הנשק הייתה יחסית גדולה.

כהן בוחן בקובץ זיכרונותיו שאלות ערכיות העולות בכל מלחמה: מהו מוסר מלחמה, טוהר הנשק, התעללות, ביזה ועוד. בשונה מחיבור אקדמי, כהן מחווה דעתו לגבי הנושאים הללו באמצעות זיכרונותיו בפלמ"ח החל מהיותו חניך, מ"כ, מ"מ ומ"פ. כהן, על-פי הכתוב, עשה כל מאמץ לשמור על "רוח הפלמ"ח" תוך כדי קרב ולאחר הקרב ביחסו לשבויים ולאויב. מבחינתו, "רוח הפלמ"ח" הייתה בעיקרה שמירה על כללי מוסר וכבוד האדם אפילו שהוא אויבך, הימנעות מלקיחת שלל וביזה, סולידריות בין החיילים ללא קשר לתפקידם ודרגותיהם, אי-מתן לגיטימיות בכל מחיר להפקרת פצועים והרוגים בשטח ולחימה עיקשת עד השגת היעד ולא פעם במחיר גבוה יותר מהנדרש. מאבקו של כהן על שמירת "רוח" זו היה כלפי פנים, כנגד המגויסים הצעירים ומחו"ל שנסחפו בלהט הנקמה והביזה וכלפי חוץ, כנגד תפיסות שנלמדו בצבאות גדולים שם נשמר ה"דיסטנס" בין המפקד לחייליו ושם מותר לסגת אם לדעת המפקד הפקודה אינה הגיונית ובאם לדעתו חסר לו אמצעי ירי ותחמושת. משום כך, יש לקרוא בקובץ הזיכרונות של כהן בשני מסלולים: האחד, זיכרונות של מי שעמד בליבם של קרבות בנגב ויודע לבחון מהלכים שנעשו בטעות בזדון או בחוסר תשומת לב ובמסלול השני - כמי שמבקש לשמור על ערכים מקודשים לפלמ"ח גם בסערת הקרב מול צבא סדיר.