לפי שעה נתניהו מוליך שולל את "הימין" כאשר הוא מסביר לתומכיו האמיתיים והמדומים במחנה הלאומי ש"או-טו-טו" יביא להם את השלטון. שני דברים עדיין עשויים להפוך את האשליה למציאות:
- משבר ברע"ם - עבאס נמצא במפלגתו במצב דומה לזה בו נמצא נתניהו בליכוד. הוא הביא למפלגה את "הבוננזה" של חלק בשלטון ובכך יצר תקדים היסטורי ברם לא הצליח להרכיב נבחרת בתוך רע"ם שרואה את המציאות ואת תכלית השותפות בממשלה באותו אופן כמוהו. לפיכך התמיכה המוענקת לו לפי שעה היא על תנאי ובערבון מוגבל.
- משבר ממשלתי -תגובה לניסיון של הזרם הפרו-פלשתיני בממשלת בנט (התומך ב"פתרון שתי המדינות") לקדם מהלך מדיני, שהוא כביכול המשך ליוזמת השלום של נתניהו וטראמפ, אך בפועל הוא ניסיון "להגניב" את פתרון "שתי המדינות" למרכז שולחן המו"מ בדלת האחורית.1
בעולם ובאזור מתחוללים שינויים מרחיקי לכת וישראל נעה עימם (ועם הקורונה והשלכותיה) ועתידה להיות מושפעת מהם באופן מכריע. במציאות זו אין מקום לשיח מבולבל שבו מסתתרות ומסתחררות במעגל אינסופי כמעט שלוש אפשרויות כביכול להסדר ישראלי-ערבי, שמקודמות ע"י שלושה זרמים פוליטיים:
- סיפוח יהודה ושומרון והקמת אוטונומיה או אוטונומיות פלשתיניות בתוך מרחב הריבונות הישראלי (מיסודו של "הימין").
- הקמת מדינה דו-לאומית, שמסתתרת תחת המונח "מדינת כל אזרחיה", על כל שטח ארץ-ישראל המערבית (מיסודם של השמאל והמרכז הפוסט-ציוניים יחד עם המפלגות הערביות).
- "חידוש תרגיל" אוסלו בגירסה זו או אחרת, המכונה גם "שתי מדינות לשני עמים" (מיסודו של השמאל הסוציאליסטי הדועך). ללא איחוד הגוש הימני לא יוכל נתניהו לקדם את רעיון הסיפוח ואת רצון שולחיו לשמר את ישראל כמדינה יהודית וציונית ולהחיל את ריבונותה על כל שטחי ארץ ישראל המערבית. לפי שעה אין הוא נוהג כמי שמבין זאת ונערך לכך.
הדיסוננס הקוגניטיבי הקיים ב"ימין" מתמקד בתפיסה שנתניהו הוא נציג מובהק של אפשרות 1 לעיל, שעה שהוא עצמו מקפיד שלא להזדהות באופן חד-חד ערכי עימה. על פניו הוא בוודאי איננו תומך בשתי האפשרויות האחרות, אבל הוכיח כבר בעבר "גמישות" רבה בהתאמת עצמו לאילוצים פוליטיים, כאשר הבחירה שעמדה לפניו הייתה: "שלטון או עיקרון".
דיסוננס קוגניטיבי נוסף קיים אצל ערביי ישראל שעדיין מאמינים באפשרות להישאר אזרחים נאמנים למדינה יהודית שמצויה בקונפליקט קיומי עם הקבוצה האתנית הערבית המגדירה עצמה "פלשתינית", שווים בחובות
2 ובזכויות לאזרחים היהודים.
ישראל מתקיימת כבר עשרות שנים בכפיפה אחת עם קונפליקט זה. כל עוד הייתה נתונה לאיום צבאי ישיר ע"י המדינות הגובלות בה, השכילה לשמר את הקבוצה "הפלשתינית" החיה בתוכה בתחום דפוסי חיים והתנהגות שלא יצרו קונפליקט כוחני מובהק בין הרוב היהודי למיעוט האזרחי הערבי. באין ביכולתו של המיעוט לשנות את המציאות הפיסית, השלים עימה.
הרושם המתפתח עתה והתחזק מאוד באירועי הפוגרומים הפנימיים בערים המשותפות בהשראת חמאס במאי 2021, במקביל למבצע "שומר החומות" הוא שהלכי החשיבה של אזרחי ישראל הערבים מתחילים לעבור שידוד מערכות מואץ שלו שתי זרועות משלימות: השתלבות פוליטית ואזרחית בחיי המדינה מצד אחד וחיזוק הזרם הפוסט-ציוני בישראל בתביעה למימוש רעיון "מדינת כל אזרחיה". העקרון המנחה תפיסה זו, הוא החשבון הפשוט של מספר היהודים ומספר הערבים בשטח ארץ ישראל המערבית (כ-7.5 מיליון יהודים וכ-6 מיליון ערבים, לרבות ערביי עזה). בתמהיל זה היהודים מהווים עדיין רוב פורמלי בתחומי ארץ ישראל המערבית כולה אולם הפער בין הקבוצות האתניות קטֵן ומובהקות רעיון שימור אופיה היהודי של "מדינה משותפת בהרכב מספרי כנ"ל או קרוב מאוד אליו, מופר במידה רבה.
זו ללא ספק סכנה למדינת היהודים אם נאפשר לה להתקיים כמדינה אחת בת כ-13.5 מיליון נפש בחלוקה הלאומית הפנימית הנ"ל. הסכנה גדולה עוד יותר אם לוקחים בחשבון שבירדן קבוצה גדולה של אזרחים פלשתינים במוצאם ובמדינות ערביות לא מעטות פזורים מיעוטים קטנים נוספים ממוצא פלשתיני המונים יחד כ-1.5 מיליון נפש. אי-הסכמה של קבוצות אלה לפתרון מדינת "כל אזרחיה", מובילה בהכרח להמשך הסכסוך ואף להרחבתו.
לטעמי, בכל שנות שלטונו הארוך של נתניהו לא שמעתי מפיו רעיון שלם אחד לפתרון קונפליקט זה. נאום בר-אילן משנת 2009, לא התמודד עימו אלא עם הרעיון ההזוי - של שתי מדינות לשני עמים - מיסודו של "הסכם אוסלו".
משהקימה הקואליציה האוונגרדית הנוכחית ממשלה יהודית-ערבית בפעם הראשונה בהיסטוריה החדשה של ארץ ישראל, מתחדד הצורך המקורי מימי הרצל וויצמן לתת מענה ברור לשאלה כיצד מיישבים תרתי משמע בטריטוריה אחת מדינית ומעשית שתי שאיפות לאומיות שאינן ניתנות למימוש רציונאלי במדינה יהודית. הבעיה איננה "דמוקרטית" אלא אתנית; שכן בקונפליקט אתני-לאומי שבו קיימות שתי קבוצות דומיננטיות שכל אחת מהן מהווה כמחצית האוכלוסייה, מראים המחקרים הסוציולוגיים והפוליטיים סיכוי נמוך לפתרון הדילמה בדרכי שלום.
דיון בסוגיה זו הוא ארוך ומורכב ואין בכוונתי לערכו כאן. חלק מהרעיון המוביל תיארתי במאמרי "הסדר פדרטיבי: רק בארץ-ישראל רבתי".
3 בכדי לא להותיר את הדברים מרחפים, אציין שהרעיון הבסיסי הסביר היחיד מחזיר את הדיון להצהרת בלפור. כזכור היא גם זו שחוללה את המשבר היהודי ערבי והקצינה אותו באמצעות צעדים חד-צדדיים של בריטניה בזירה הבינלאומית והביאתהו למצב בו הוא נתון עתה. פתרון הסכסוך יחייב תיקון עיוותים אלה וככל שנשכיל לעשות זאת בדרכי שלום כן ייטב. עד שנגיע לכך תצטרך ישראל כמדינה יהודית לחיות עם ערבייה על בסיס המצב הקיים. בכדי לצמצם את הקשיים העתידיים, עליה לעצב ולהציב סדרת עקרונות קבועים בבסיס החיים המשותפים הללו. ובכללם תיקונים לחוסרים, לשגיאות ולאשליות שני הצדדים ב-104 השנים מאז הצהרת בלפור; ואלה עיקריהם:
- העם היהודי זכאי להגדרה עצמית ומדינה ריבונית וברת קיימא משלו.
- התנועה הלאומית היהודית והתנועה הלאומית הערבית (יהיה שמה המעשי אשר יהיה) יקיימו יחסים של הדדיות בהכרה ובזכויות לאומיות.
- ההיסטוריה היא מצב-ייחוס לדיונים על הסדרים עכשוויים אבל לא תנאי לעיצוב הפתרונות המדיניים העכשוויים.
- במציאות הקיימת יחתרו הצדדים לפשרות שיאפשרו מימוש העקרונות א' וב' דלעיל.
- מעורבות צדדים שלישיים תהיה בהסכמה הדדית.
- מטרת הפתרון המדיני לסכסוך תהיה לשמר את הישויות המדיניות הנוכחיות בשילוב עם תיקוני גבול, פיזור אוכלוסין, יצירת גבולות ברי הגנה, מסגרות שלטון והסכמי שת"פ ואי-לוחמה מוסכמים.
- דיון להסדר סופי כולל לא יהיה כפוף או כבול להסכמי עבר, למעט הצהרת בלפור שהיא נקודת מוצא למציאות הפוליטית הבינלאומית העכשווית.
ישראל חייבת לנווט את מציאות החיים בצוותא בתחומיה הריבוניים תוך קיום: מדינה יהודית, משטר דמוקרטי, ביטחון-פנים איכותי ויציב, ביטחון-לאומי תואם את איומי הסביבה, אזרחות אישית לאלה שאינם יהודים ונמצאו ראויים לכך, משטר הגירה מבוקר ושוויון חובות וזכויות לכל כפוף לחוקי המדינה.
המשימה להוביל מגמות אלה מוטלת על מי שקיום מדינה יהודית בארץ ישראל המערבית וריבונות מלאה על השטח הן ליבת התפיסה המדינית-פוליטית שלו. מדובר כמובן בגוש ה"ימין" שמבחנו העיקרי הוא מדיניות ברורה ורוב פרלמנטרי שיאפשר את מימושה.
מבחנו של כל מנהיג לאומי ושל נתניהו כמי שטוען ל"כתר", הוא התוויית דרך לאומית ברורה, הבהרתה לציבור ושכנועו לתמוך בה. עליו לחדש את האמון הציבורי בכושרו לחזור להנהגה בוטחת, נחושה ומתמידה בדרך זו. בהתנהלותו הנוכחית, אינני מוצא אצל האיש ערכים ותכונות אלה ולכן אינני משוכנע שהוא זה שאמור לעמוד בראש גוש ה"ימין".