אם היו שואלים אותי עד היום מה זה IPO, הייתי עונה "חד-משמעית", כנאמר במקומותינו, שמדובר בהנפקה ראשונה לציבור של מניות חברה פרטית הרוצה לגייס הון מהציבור בבורסה לניירות ערך. כך ניהלתי בשנת 1987 את ה-IPO של אלביט, שבה הייתי סמנכ"ל כספים ומכירות, בנאסדאק בניו-יורק, למרות שמניותינו נסחרו מקדמת דנא בבורסה בתל אביב ולא היינו זקוקים להון נוסף, כי היינו החברה הכי רווחית בישראל עם יתרות מזומנים רבות, שהצליחה לצלוח בכישרון רב את האינפלציה של חמש מאות אחוזים ורכבנו על הנמר השואג בלי פגע.
זאת ועוד, כיוון שהיינו בין החברות הישראליות הראשונות שעשו IPO בארה"ב, באו לקבל ממני תדרוך שועים ונגידים, ביניהם אלי הורוביץ ודני זיסקינד מטבע. הדיו דיליג'נס והרוד שואו היו עבורי חוויה מכוננת, כאשר חרשנו את ארצות הברית עם המנפיקים שירסון ליהמן ובר סטרנס, שניים מהבנקים להשקעות המובילים בוול סטריט (וראשוני פושטי הרגל במשבר של 2008), גומאים שלוש ערים ביום אחד, ישנים במלון בבוורלי הילס בלוס אנג'לס ומשייטים בלימוזינות בניו-יורק. בסך-הכל גייסנו מיליון וחצי מניות בתשעה ושמינית דולר למניה, סכום מצחיק לעומת היוניקורן והדקהקורן של ימינו. אבל זה נחשב עבורנו משימה קשה כטיפוס על האוורסט או כהשגת רוב לחוק של ממשלת הטלאים. ניהלתי את המערכה באתיקה ושקיפות, אך ראיתי מסביב סדום ועמורה והפקתי לקחים.
ולמה נזכרתי בעיצומו של צונאמי האומיקרון דווקא ב-IPO? כי ראיתי היום סרט לציון יום ההולדת ה-85 של התזמורת הפילהרמונית הישראלית ודיברו כל הזמן על IPO. תהיתי מה לתזמורת ולהנפקות? עד שהבנתי (בגילי המתקדם אני מבין לאט) שראשי התיבות של התזמורת באנגלית הן IPO... אך במחשבה שניה אין שם מתאים יותר לתזמורת החדשנית שלנו, שהתחילה את דרכה כפורצת דרך בתל אביב הקיקיונית בשנת 1936, נתנה מחסה מאימת הנאציזם למאות יהודים שקיבלו סרטיפיקטים בזכותה, בחרה במנצח צעיר לעמוד בראשה יובל שלם - זובין מהטה, והחליף אותו מנצח צעיר חדש - להב שני, שניצח על היצירה החדשנית ופורצת דרך של סטרבינסקי פולחן האביב.
סגנון חדשני
הכל מסתדר במדינה שהיא סטארטאפ ניישן, שהיא תרכובת של גלויות ממאה ארצות. כך גם בחברות ההזנק ובתזמורת, שביצעה תחיה לעם שכמעט נכחד בשואה, וכך גם כשהתזמורת ניגנה את סימפונית התחיה של מאהלר היהודי בבאר שבע מיד אחרי שחרורה בשנת 1948 בניצוחו של לאונרד ברנשטיין. IPO הייתה עם היווסדה וכך נשארה עד עצם היום הזה. גם היום זה חדשני לנגן בקונצרט הפתיחה של להב שני את פולחן האביב. השבוע ראיתי במקרה סרט על הרומן בין סטרבינסקי לבין קוקו שאנל, שני פורצי דרך כל אחד בתחומו, והוא מתחיל בפרמיירה של הבלט פולחן האביב ב-29.5.1913 בתיאטר שאנזאליזה בפריז. הבלט המהפכני והמודרני היה כה מתקדם שמרבית הקהל השמרני הזדעזע ממנו, כמו שהזדעזע חמישים שנה קודם מיצירות האימפרסיוניסטים, כמו שהזדעזע בשנת 1830 מהמחזה האבנגרדי של ויקטור הוגו הרנני. כולם הפכו לקלסיקה, אך פולחן האביב עדיין לא מקובל.
יש לי אמפתיה רבה לחדשנים, בספרות, באמנות, במוזיקה, בהייטק, במדיניות, בכלכלה, בחברה, וכמובן בעסקים. זאת הסיבה שבחרתי לעזוב את סיר הבשר התל אביבי במשרה בשכר גבוה ולעבור לחיפה לסטרטאפ בן כמה שנים, אלביט, שעתידו היה לוט בערפל. באלביט היינו בין הראשונים לפרוץ לשווקים בינלאומיים למרות שהייתה לנו הכנסה בטוחה ממשרד הביטחון, לרכוש חברות בחו"ל ולהפוך לחברה רב-לאומית. לעשות IPO בוול סטריט. במישור התרבותי תירגמתי את פרנסואה ביידו האבנגרדי מצרפתית לעברית והמחזה שודר בתוכנית המסך עולה כשהייתי בראשית שנות העשרים שלי. אבל אחטא לאמת אם אומר שאני רק אוהב יצירות חדשניות, כי אני מוקיר את הומרוס, שיקספיר וסרבנטס לא פחות מבקט, ויליאמס וסארטר. אני אוהב הכל, סקרן לכל דבר (פרט לכדורגל) אך נהנה הנאה כפולה ומכופלת מיצירות חדשניות, בפוליטיקה מאידיאולוגיה עם הפנים לעתיד ולא לעבר, מקידמה ולא פונדמנטליזם, ומתיאוריה כלכלית חדשנית העושה סינתזה של הקפיטליזם והסוציליזם, שהכזיבו את העולם.
אם כך, מדוע בחרתי למקם את הספר האחרון שכתבתי דווקא על התרבות בשנים 1939-1820, כשגיבור הספר הוא אלטר אגו בשם ז'אק קורי החי בפריס של ה"בל אפוק"? בפריז בה הכל מתרחש, הפרמיירה של הרנני, של תערוכת האימפרסיוניזם, של פולחן האביב. חדשנות כן אבל בתקופה מהעבר. למה לא בחרתי למקם את הספר בעיר המחר על המאדים בשנים 2239-2120? כי אני תבנית נוף מולדתי. עם ישראל חדשן בכל התחומים - בחקלאות, בהייטק, ברפואה, בכימיה, בפיזיקה, בתרבות, אבל הוא עושה זאת בקונטקסט של עם, מולדת ותרבות בת אלפי שנים. אנחנו עם הספר הכי עתיק בעולם, אבל התיאטרון החדשני של יהושע סובול מועלה בכל במות העולם, וכך גם IPO - התזמורת ו- IPO - חברות ההזנק הישראליות שכבשו לאחרונה את רוב בורסות העולם.
הקהל אוהב את מוצארט ויצירות בארוק, אך גם מוזיקה מודרנית. אני כותב בסגנון חדשני המשלב מחזות, שירה, רומן ועיון, אבל על נושאים ניצחיים. אודיסיאה כן, אבל בתל אביב של שנות האלפיים ברומן הראשון שלי. בסרטים ומחזות אני שותף לניסיונות הכי אבנגרדים בפסטיבלי סרטים ופרינג', אבל באמנות ומוזיקה החדשנות שלי נעצרת לפני כמאה שנה. נראה לי שאם הייתי חי לפני מאה שנה או אפילו פחות הייתי חדשן בכל התחומים, אוהב את ברטוק וסטרווינסקי, את דאלי וקורבוזיה, את ברכט ויונסקו, ובוודאי את הקולנוע הכי חדשני. כך שהחדשנות שלי סובלת אולי מהפרשי עיתוי. אך זה לא מה שקורה לכולנו בעצם, שמסתגלים לכל מהפכה שהופכת בסוף לשיגרה?