הספר, המכיל כ-200 עמ', נערך לשונית בידי מאיה סיני ויצא לאור בבאר-שבע. ציור העטיפה (חיל וחיילת רכובים מחובקים על דבשת גמל) וכן האיורים שפוזרו לאורך הספר, הם מעשה ידיו של אבי ז'ורנו והם מקנים לקורא את אווירת השממה המדברית. לספר נוספה הקדמה מאת ד"ר זאב זיוון המשלבת אותו בקונטקסט ההיסטורי של זיכרונות/מחקרים בהקשר לחווית המפגש עם הבדואים ותרבותם החל משלהי המאה ה-19. הספר חולק ל-15 סיפורים בני כמה עמודים כל אחד ושמותיהם מושכים את הקורא לעיין בהם: מרדף; למדבר שאנו, על דבשות גמלים; שולי-החיבור; אז את איתי אבל אינך; בית השמש העולה במדבר; משביחים גזע; הפוך על הנעל; מזימות רוחשות בשייח זוויד; שולי, גלגל הצלה; שכר ואונס; למטרות בד; זורקים כפפה; משדר מיוחד; סימנים מעידים; שולי - שיר פרידה. על העטיפה האחורית של הספר נכתב: "בימים בהם פשטו המחבלים לסיני ולנגב, צה"ל חיפש דרך למגרם מהר ובשקט, הקים אלוף הפיקוד, בהצעת השייחים הבדואים, סיירת. קבוצה ייחודית של לוחמים, צנחנים וגששי סיור בדואים, שמתניידת כנוודי מדבר על גבי גמלים, דוברת ערבית ברמה גבוהה ובבקיאות ברזי במדבר, והיא שמה לעצמה מטרה ברורה, לחסל את הטרור". עוד לומד הקורא כי לביא כיום הוא קצין מודיעין בגמלאות, חוקר בתחום ההיסטוריה והמורשת והוא בוגר אוניברסיטת בן-גוריון. לביא, שהיה בין מקימי הסיירת ונמנה על לוחמיה, מעורה היטב בתולדות הבדואים בנגב. לביא יודע לתאר היטב את תושייתם הרבה של הגששים הבדואים ומסירותם למדינה. תיאורים אלה משתלבים עם תיאורי הנוף המדברי וממוקמים מבחינת הזמן בימים יפים רווי אחווה ושיתוף פעולה בין יהודים לבדואים.

מטבע הדברים לא נעשה "ספוילר" ולא נגלה לקורא את העלילות המתרחשות בספר. עקב המסגרת הקטנה (הפוסט שלנו) לא נוכל להביא בפני הקורא את כל הסיפורים. משום כך, נתרכז בכמה סיפורים שידגימו את צורת העבודה של הסיירת, את הנוף המדברי הנקלט בחושיו של הסופר, את רגשותיו הרומנטיים-ארוטיים המתפתחים ביחידה, ואת סגנון הכתיבה המכיל ביטויים ומילים בערבית-הבדואית שהתאימה עצמה לפעילות החיילים הבדואים/הגששים ולשיתוף הפעולה בינם לבין הצבא. במהלך תקופת המרדפים התארחו לא פעם קציני וחיילי היחידה באוהלי השייח והמכובדים ולביא, הדובר ערבית, מוסר לנו את תיאור המפגש: "הג'יפ הפתוח נעצר משמאל לאוהל ואוושת מכשיר הקשר נשמעה כאשר מפי מאן דבעי נאמרה הודעה לאלמוני: "הגענו למקום, הכל תקין"... שולי האוהל המואפל קמעה הורמו, והחוצה הגיחה דמות עטוית כאפייה צחורה נושאת בידה השמאלית מנורת לוקס רוחשת, ומניפה אותה אל על... "אססלאמו עליק, יא-שיח" (שלום עליך, שיח) הפטיר האחרון. "עלייכום אס'סללאם" השיב השייח, חיבק את אורחיו (קציני היחידה) והעניק להם נשיקה משולשת. "תפדאלו, יא-ג'מעה" הזמין והחווה בידו לעבר האוהל. "חייאק אללה" (ינציח האל את חייך) השיב צור (אחד הקצינים). האם המוזמנים כבר בפנים? אבו אחמד (השיב השייח) "כאן, גם... מע-אל-ג'אד"? (מה עם המפקד?) שאל השייח והתכוון לאישיות הבכירה הצפויה להגיע אל האוהל. אנחנו בקשר איתו, תוך דקות הוא כאן. הזדרז אביבי לענות. "יאללה תפדאלו" חזר השיח והפציר. הקצינים גלשו פנימה... זקן שכרע ליד האש נזדרז לשטוף שתיים או שלוש כוסות זכוכית במי הקומקום ולהגיש תה לאורחים. התה אגב, לדברי המדקדקים והמכירים היטב את מנהגי הבדואים, הינו משקה החימום לקראת הקפה... התה מתובל בדרך כלל בעלי נענע או מרמייה שניחוחם נישא למרחוק ומזמין לגימה". לפנינו תיאור של טקס קבלת האורח הנהוג בקרב השבטים המתובל במילים הקבועות בערבית והכולל ברכות מכל צד לפני שניגשים לעניין. היחידה וקציניה השכילו לאמץ לעצמם את המילים הקבועות הנאמרות לפני המפגש וכך הופשרה האווירה לקראת הדיון המבצעי עצמו.

פרקי הספר המספרים על יחסים רומנטיים המתפתחים בין הסופר למזכירותו של אלוף הפיקוד מציגים יפה את השלב הבוסרי ביחסים, את ההכרות, ההתאהבות, ההרפתקאות המיניות ואת הריבים וההתעלמות מצד החיילת הנאה. סיפור האהבה וההתנסות של הזוג מתרחש על במת הפעילות של המש"ק הגבה קומה, מתולתל ויודע לפרוט על גיטרה והילת הגיבור האופפת אותו, כמי שלוחם על דבשות הגמלים ובמסוק כנגד חוליות שחדרו למטרות פגיעה בסיני ובערבה. סיפור אהבה זה מובא לאורך הספר בפרקים הבאים: שולי-החיבור; שולי, גלגל הצלה; שולי שיר פרידה. נביא כמה התרשמויות מפרקים קצרות מפרקים אלה. לאחר שכמעט טבע בשיטפון פתאומי הולך ומתעורר הסופר מעלפונו ורואה פנים שחומות בעלת עצמות לחיים גבוהות, ועיניים גדולות, שהביטו בו מתוך פנים עטורות שיער. הוא חש ביד רכה שהחליקה על זיפי זקנו. קולה של החיילת הצעירה ליטף כמה מילים לתוך אוזנו והיא מתעניינת האם הוא עדיין בחיים. לטענתה כולם נבהלו ממצבו והיא מציעה לו משקה חם לפני שמטיסים אותו לבית החולים. כאשר הוא מועלה באלונקה למסוק הוא שומע את האישה היפה שלידו "אני שולי, אני מזכירת האלוף, ואשמח אם תרים אלי טלפון אחרי שתחלים. ותספר לי מה מצבך..." הסופר נסמך על דבר המשורר וקובע שהפגישה האקראית עם מזכירת האלוף היא "התחלת העצב המתוק".

בפרק הבא העוסק ביחסיו עם מזכירת אלוף הפיקוד אנו מתוודעים לנוהל חיי המפקדה, לבאר שבע של שנות השבעים, לקשרים ההולכים ומתהדקים בין הסופר (לביא החייל) לבין החיילת המשחקת את הבלתי מושגת אך מפצה את האהוב התורן בלילות אהבה. בפרק הבא ששב לעסוק ביחסי הסופר עם החיילת הם נמצאים בסרט, שלאחריו הם נפגשים במסעדה עם אלוף הפיקוד ואשתו בהפתעה גמורה. במהלך הסרט מביא הסופר את מחשבת החיילת: "אם בשעתיים של סרט רומנטי לא יתחדש הקליק" המשיכה "אזי אמשיך להחזיק בארוך (זה אני) לילה נוסף אצלי בחדר בתנאי מיטה מגבילים". פרצתי בצחוק, "לפחות בזאת עלתה עלי". היא הייתה קלילה וניחנה בחוש הומור מיוחד במינו המתבטא ובולט דווקא בשעות לחץ". אני לעומתה, בזמנים כאלה, "כבד" ומושבת מערכות פנים שכליות". בקטע השלישי שב הסופר ועוסק בירידתה של חברתו לאילת כדי לסייע לאשת האלוף ולרומן קצר שהתפתח שם עם ידידו. למרות זאת, עם שובה מאילת היא מיד מרימה טלפון ומזמינה את גיבור הסיפור לבוא אליה לחדרה. במהלך הקטעים אנו לומדים כי הגיבור ניסה לנצל את שליטתו בגיטרה והיכולת השירית שלו ולזכות בתשומת ליבן של חיילות אחרות ובנות מהאזרחות לא תמיד בהצלחה רבה.

נביא כאן כמה קטעים המצביעים על שיתוף הפעולה הפורה שנוצר בין היחידה הרכובה והלוחמים/גששים הבדואים בפרק "מזימות רוחשות בשייח זוויד". היחידה נעה על גבי ספינות המדבר רחבות הפרסה אשר שייטו בקלילות על גבי הדיונות. היחידה נתקלת בנערה יפה משבט ארמילאת שברחה מפני מחזרים רבים. היה זה השבט היחיד שבו לבנות הייתה זכות בחירה בבעלים. בעוד היחידה מנסה להשכין שלום בין הנערה למחזריה עולה טנדר צבאי על מוקש. לכוחותינו 2 הרוגים. אלוף הפיקוד זעם על התקרית במיוחד שהטמנת המוקש הייתה על כביש. במטה נמסר לאלוף שמי שמפעיל את הטרוריסטים הוא חסן ארמילאת בכיר הפתח בשיח' זוויד שנעדר מביתו כבר למעלה מחודש. האלוף מחליט לגייס את כל היחידות כולל סיירת הגמלים על-מנת לחסל את ראש חולית הטרור. אולם הטרור לא פסק ושוב ג'יפ עלה על מוקש ויש הרוג ופצועה. היחידה מחליטה להכניס את הגמלים למי ים נמוכים ולעשות איגוף רחב כדי להגיע לעורפם של המחבלים. מתברר שמי הים טובים לגמלים ומנקים את פצעיהם ואת הזוהמה שדבקה בהם. בלילה הוצב מארב והגמלים הוחנו מאחור במלחה. קצת מהרוכבים לבשו בגדי דייגים כדי להטעות את התצפיתנים של חוליית הטרור. וכך מתאר הסופר את רגע השיא: "חיילי המארב זיהו כעבור חמש דקות את הדמות נעה. היא הייתה מאתיים מטר צפונית להם... לפתע ... דודי נשבע שזוהי סוללת קו טלפון/חשמל. בחיפזון דיווח על המתרחש... וביקש אישור "פתיחה". הדמות נראתה כורעת לצד הכביש מוט ברזל קצר הופיע פתאום בידה עמו הרימה כמנוף גוש גדול של קטע כביש... חפץ דמוי סיר בינוני עגול נשלף מהשק, הנה המוקש הרהר דודי, אש, פקד". חיילי היחידה התקרבו לגופת המחבל וערכו עליה חיפוש. אחד הגששים האיר את הסביבה בפרוז'קטור גדול ולפתע הוא רואה את עיניה היפות והכחולות של לטיפה. מן הסתם הייתה זו משימה ביתית שהטיל עליה אביה. חיילי היחידה הבינו שיופיה של לטיפה ועצמאותה אפשרו לה לסייע כתצפיתנית למחבלים המניחים באישון לילה מוקש על כביש האספלט. האקשן שליווה את היחידה הזרים בה אדרנלין. או סיפור אקשן אחר: לביא נקרא במהירות לצאת למרדף רגלי חם, שדורש מהירות בלוח זמנים קצר. יחד עם החיילים הוא העמיס במהירות "גמל כוננות" על נ"נ (מה שנקרא פעם קומנדקר) והוא הורבץ על ריצפת הרכב. ברגע שהתארגן המרדף הורד גמל הכוננות וכל הציוד הכבד מהרכב) וציוד כבד של הצוות הועמס עליו. לביא זינק עליו מיד והחל לרוץ קדימה לעבר היעד. השילוב בין רכב לגמלים מעיד על נחישותה של היחידה למנוע את ההברחה הבאה או את הפיגוע בכוחותינו.

לשאלה שהצגנו בפתיח באשר להישגי היחידה הנה כמה עובדות: בתקופה בה מתרחשת עלילת הספר נתפסו עשרות מחבלים מבוקשים בעיקר בצפון, צפון מזרח סיני, ובאזור פתחת רפיח. עוד נתפסו מסתננים/שודדים ומבריחים מסיני (שייח זווייד/ אבו טווילה) תוך כדי מרדף משולב של גמלים וכוחות חי"ר. עוד התמודדה היחידה עם גלגול מרדפי מחבלים מירדן, אשר לא נתפסו, והמשך רדיפתם בערבה ולתוך סיני. במקביל חייליה סייעו בפיקוח על פעילות בדואים וביצוע בט"ש בכול רחבי הנגב. היחידה הכילה שתי פלוגות עיקריות בקסיימה ובכרם שלום. בנוסף הוצבה מחלקה אחת בשארם ואחת בטסה. כל היחידות היו משולבות, כלומר גמלים וג'יפים או רכבים נושאי נשק. כפי שסיכם זאת הסופר: "הייתה זו מעט מאוד הירואיקה מיוחצנת, והרבה עבודת שטח". ספרו של לביא מביא בפני הקורא את נופי סיני והערבה, את אווירת המתח הביטחוני והמלחמה נגד חוליות הטרור בראשית שנות השבעים, את היחסים בין החייל והקצינים ויותר חשוב בין החיילים והחיילות, ושם דגש על שיתוף הפעולה בין החיילים/גששים הבדואים המכירים כל עץ וכל קמט קרקע לבין הקצינים והחיילים הישראלים. תוך כדי השירות המשותף מלטש לביא את הערבית שבפיו, לומד את העגה המיוחדת לבדואי האזור ומתאר ביד אמן את אורח חייהם של הבדואים, כללי הטקס והאירוח ואת הבנתם כי שיתוף הפעולה עם צה"ל יואיל בעתיד גם להם בדרך של חיזוק הזהות השבטית וזכותם לרמת חיים הדומה לרמת חייהם והשכלתם של החיילים הישראלים. ברור שהידידות הנקשרת בין נציגי העדות תחת אש הקרב נוצקת לעד. המלצתנו החמה היא - רוצו לקרוא בספר המרתק. ובינתיים התבשרנו כי ב-1 פברואר 2022 בשעה 1730, יתקיים ערב להשקת הספר בבית הלוחם בבאר שבע, בו ידבר הסופר/הלוחם על גיוס הבדואים לצה"ל ויאמר כמה מילים על הספר וכן ייטלו חלק בערב ההשקה נציגים בכירים מארגון "צוות", בכירים מארגון הנכים של צה"ל ומאוניברסיטת בן-גוריון.