ארצי הולכת ממני

רשימה זו נכתבת בעקבות הבעת דעות שציערו אותי בעת מפגש עם חברים ששנים רבות לא נפגשנו. חלקם חי שנים רבות מחוץ לגבולות ישראל בעיקר לצרכי מחקר ולימודים, וחלקם החיים הכתיבו להם להיות היכן שבחרו להיות. במהלך השיחה מצאתי עצמי מעברו השני של המתרס, כשחברי מבהירים לי, שאין עם פלשתיני ואין מקום לשיח בדבר שתי מדינות לשני עמים. לצערי, לא רק חברי, גם מדיניות ממשלת ישראל דוחה לחלוטין את מימוש הרעיון של שתי מדינות לשני עמים בהסדר קבע. למהלך המדיני של כל ממשלות ישראל יש גיבוי ותמיכה מחלקים רבים בעם. בישראל רווחת הדעה המצערת, שהמציאות הנוכחית היא טובה יותר, היא אינה מחייבת ויתורים טריטוריאליים ומאפשרת לכאורה את המשך הסטטוס-קוו. המצב הכלכלי, עמדת ארה"ב, חוּלְשַׁת העולם הערבי, קריסת מדינות ערביות במזרח התיכון מבטיחות, לדעתם, את עליונותה ויציבותה של ישראל. משה שרת, מי שהיה שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל, כתב: "ארץ ישראל הלכה לי" כתגובה למלחמת סיני שפרצה ב-29.10.1956. גם אני כותב "ארץ ישראל הלכה לי", כי אנחנו מציינים יום יום יותר מדי שנים את שליטתנו על עם אחר. שליטה המחייבת נוכחות צבאית בחלקים רבים ביהודה ובשומרון וסגר אווירי, ימי ויבשתי על רצועת עזה. לצערי, יהיו רבים שיציינו בשמחה ובסיפוק, כי חצינו את יובל השנים לניצחון, שבעיניהם הוא אדיר. אני אציין בכאב רב את השינוי המדאיג בהווייה הישראלית. הצנחן שהגיע ראשון לכותל, הסיר כובעו ופרץ בבכי על מות חבריו בקרב שעה קלה לפני כן. לידו הרב גורן תקע בשופר וּמִסֵּד בהוויה שלנו, שהנה פעמי משיח בן דוד באים בעקבות תקיעת שופרו. המשיחיות הפכה לחברת כבוד במפלגות הפוליטיות ולחברת כבוד בהוויה התרבותית של עם ישראל היקר לי. היוהרה המשיחית יש לה מקום של כבוד בקבינט המדיני-ביטחוני שלנו, המנווט מהלכים מדיניים וצבאיים. דמעות הצנחן המבויש מול הכותל - הדומע וכואב את מות אלו שהיו איתו - קבלו משמעות מיסטית בתודעה הישראלית, שנסחפה אחרי אופוריה מרקיעת שחקים. אופוריה משיחית שהכתיבה מהלך מדיני והתיישבותי, מהלך שהעלה את חיינו על שרטון חיים מדמם. דמעת הצנחן הכואב את מחיר הדמים המסיר את הכובע מראשו הפכה לתמונה המייצגת של הישראלי "היפה", שלצערי, זה הישראלי השולט על עם אחר מאז יוני 1967. ארצי יצאה למלחמה, שהיא פרי גחמה של מגמות כיבוש, ולא תוצאה של מחסור בשטחים עורפיים או גחמת יישובים מאוימים בשנת 1967. אני חש שארצי הולכת ממני מיום שאל רחובות יוני 1967 התפרץ עַם רב לרחובות מאוּשר, כי זכה בתוספת שטח שיותר מאשר הכפיל את שטחי ארצי הוא הכפיל, שילש ואף ריבע את עימותי הדמים בין עם, שלא מוכן להסכים עם הכיבוש ועם נוכחות צבאית ישראלית. ארצי, באמצעות מכונת תקשורת, הזינה את הציבור בישראל בחיוניות השליטה הישראלית ב"גב ההר" בשומרון וביהודה וב"קו הירדן" למען ביטחון ישראל. לשם מימוש יעדי הביטחון יש לתפוס כל גבעה ולבסס נוכחות של ישובים יהודים. ואני מוצא עצמי שנים רבות במיעוט, ששוחה נגד הזרם ואינו מצליח להבקיע דרך מול גל עכור, ולשכנע, כי הערובה האחת והיחידה לביטחון ישראל נעוצה בהשכנת שלום בר קיימא בין ישראל וכל שכנותיה, ובראש ובראשונה עם הנהגת העם הפלשתיני. הכרזות של שרים וחברי כנסת על החובה לספח את שטח C ועל חובת המשך הבנייה בשטחים הכבושים רק מנציחות את המשך העימות בין נכבש ובין כובש. ארצי, למרבה הכאב, לא הפנימה שפתרון צודק מחייב הכרה בירושלים המזרחית כבירת פלשתין וירושלים המערבית בירת מדינת ישראל. אני מבקש להאמין שלא איחרנו את המועד, וניתן יהיה להחזיר את ארצי אלי. אך לשם כך חייב להסתמן קו של ארץ המשתחררת מתחבולות בית נבות ומתככי כבשת הרש. לשם כך צריך להחזיר את צה"ל להיותו צבא הגנה של ישראל, ולא צבא שנגרר לכיבוש שטחים המיועדים לכונן בהם עצמאות לאומית לעם הפלשתיני לצד מדינת ישראל העצמאית. כדי להחזיר את ארצי אלי, ארצי חייבת להשתחרר ממה שהורישו לה מנהיגיה: זרעי כיבוש, התנחלויות, סיפוחים זוחלים ושליטה של עם בעם. עלינו להפנים את הגישה, שיש עם פלשתיני והוא עם ככל העמים. לא נהיה אנחנו הפוסקים, אם הפלשתינים הם עם או לא, האם הם זכאים או אינם זכאים לישות מדינית עצמאית משלהם, ואם זכאים - מתי, כיצד והיכן. כדי להחזיר את ארצי אלי, היא חייבת ליטול יוזמה לחלוקת הארץ לשתי מדינות: ירושלים המערבית בירת מדינת ישראל וירושלים המזרחית בירת מדינת פלשתין, כשהמתנחלים עושים דרכם מארץ לא להם חזרה הביתה, חזרה לארצי-לארצם. שְׁתֵּי מְדִינוֹת לִשְׁנֵי עַמִּים שְׁנֵיהֶם נוֹלְדוּ כָּאן קַו יָרֹק בִּתֵּר חַיֵּיהֶם הָאֶחָד בְּצִדּוֹ הַמַּעֲרָבִי שֶׁל הַלַּהַב הַיָּרֹק הַשֵּׁנִי בְּצִדּוֹ הַמִּזְרָחִי שֶׁל הַלַּהַב הַיָּרֹק שְׁנֵיהֶם רָאוּ כֵּיצַד הִשְׁחִיר וְהֶאֱדִים הַיָּרֹק עַל הַלַּהַב. שְׁנֵיהָם בִּקְּשׁוּ לִהְיוֹת יָבָל - יוֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה וְגַם בַּיִת וּמַטָּע יוּבַל - תּוֹפֵשׁ כִּנּוֹר וְעוּגָב וְגַם גִּיטָרָה וּפְסַנְתֵּר תּוּבַל-קַיִן - לוֹטֵשׁ נְחוֹשֶׁת וּבַרְזֶל וְגַם הַיְטֶק וְגוֹרְדֵי מַדָּע, שְׁנֵיהֶם לֹא מָצְאוּ אֶת יָבָל, אֶת יוּבַל וְאֶת תּוּבַל-קַיִן שְׁנֵיהֶם מָצְאוּ רַק לַהַב שָׁחוֹר מוֹחֵק מֵהָאָרֶץ מִלִּים טוֹבוֹת תּוֹלֵשׁ מֵהָרָקִיעַ קֶשֶׁת בֶּעָנָן, וְנִשְׁאָר לַהַב שָׁחוֹר מְנַגֵּן אֶת סִימְפוֹנְיַת הַמָּוֶת לְתוֹתָח וּלְמִקְלָע שֶׁל לֶמֶךְ - "אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קַיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה"¹