המחלוקת על היקף ההגליות היקף ההגלייה מממלכת ישראל יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי היקף ההגלייה מממלכת ישראל. פינקלשטיין/סילברמן הגיעו למסקנה ש"האשורים הגלו לאשור חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה הכפרית" (בגליל). תגלת פלאסר ה-3 היגלה כפריים סוררים מהגליל ואת אוכלוסיית המרכזים העיקריים. הם הסתמכו על הממצאים הארכיאולוגיים המעידים על חורבן בחצור, דן, בית שאן ומגידו. בעמקים חיה אוכלוסייה לא ישראלית ברובה וסקרים בעמק יזרעאל מעידים על המשכיות יישובית. אבל, בשומרון נותרה רוב האוכלוסייה. להערכתם המספר הכולל על-פי המקורות האשוריים של כ-40,000 משקף כ-1/5 מכלל אוכלוסיית ממלכת ישראל ממערב לירדן על-פי הסקר של ברושי/פינקלשטיין שממלכת ישראל מנתה ערב הכיבוש כ-350,000 תושבים.
בוסתנאי, גל ואביעם בדעה שחלק ניכר מאוכלוסיית ממלכת ישראל הוגלה ונותרה רק "שארית הפליטה". האוכלוסייה שנותרה בממלכת ישראל לשעבר נותרה, לדעת בוסתנאי ללא מנהיגות מקומית ולא הייתה מסוגלת להתארגן מחדש על בסיס אתני-לאומי, ישראלי. שלום בארון בדעה שהמספר 40,000 מתייחס לגברים בלבד ויש להוסיף למספר המוגלים את הנשים והילדים של גברים אלה.
היקף ההגלייה ממלכת יהודה יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי היקף החורבן ומספר הגולים. אבל, קיימת הסכמה שאזור בנימין כמעט לא נפגע.
מלמט, כמו חוקרים אחרים דוחה את הנתון של סנחריב שהוא הגלה 200,150 איש. אולי מדובר היה ב-20,150 או 2,150. לדעת מלמט מדובר בכמה אלפים. ההגלייה הגדולה ביותר הייתה בימי יהויכין. על-פי ירמיהו הוגלו 3,023 ואילו על-ידי מל"ב הוגלו 10,000 על-פי גירסה אחת ו-7,000 + 1,000 על-פי גירסה שנייה. לדעת מלמט תחילה הוגלו 3,023 ולאחר מכן הוגלו אנשי הצבא ובעלי המלאכה. מאחר שהם הוגלו עם משפחותיהם הגיע מספר הגולים ל-30,000 לפחות. ההגלייה בימי צדקיהו הייתה מצומצמת ונעשתה, לדעת מלמט, בשני שלבים. השלב הראשון כלל כ-832 שכנראה ערקו מהעיר ירושלים בעת המצור. הם הוגלו על-ידי נבוכדנאצר ואילו השלב השני נעשה על-ידי נבוזראדן לאחר נפילת העיר. ההגלייה האחרונה מנתה 745 גולים. אבל מספר ההרוגים והנרצחים היה כנראה גבוה. חיים תדמור בדעה שהגליית 745 הייתה בשנת 582. זוהי גם דעת נאמן ששליט בבל הגלה יהודים נוספים בעקבות רצח גדליהו בן אחיקם. בו- זמנית הייתה גם הגירה למצרים.
מלמט קבע שעיקר ההגלייה בימי צדקיהו הייתה מאזור נחלת יהודה ונחלת בנימין לא נפגעה מאחר שתושביה נכנעו בפני הצבא הבבלי. תזה זו תואמת את הממצא הארכיאולוגי מהערים מצפה, ענתות ורמה שלא נפגעו במלחמה. מלמט מצא חיזוק לדעתו בעובדה ששבי ציון לאחר הכרזת כורש ב-538 לפנה"ס התיישבו בבנימין מאחר שערי בנימין לא חרבו. בארון העריך שלפחות 1/3 מכלל האוכלוסייה הוגלה אבל, אלפים נהרגו או מתו מרעב ואלפים ברחו מהארץ. הארץ התרוקנה מיהודיה.
בממלכת יהודה לשעבר נותרו על כן על-פי עודד ליפשיץ כ-40,000 יהודים. מספר תושבי יהודה ערב מסע סנחריב היה על-פי הסקר של ברושי/פינקלשטיין 110,000. אחוז הירידה בשטח המיושב בין שלהי תקופת הברזל לתקופה הפרסית היה בממוצע 69.3%. בתקופה הפרסית מנתה אוכלוסיית פחוות יהוד כ-30,125 תושבים. המספר 42,360 בספר עזרא ב' אינו כולל את הגולים ששבו, לדעת ליפשיץ, אלא את מספר היהודים בפחוות יהוד הפרסית. המונח "עם הארץ" בספרי עזרא ונחמיה מתייחס לאלה שלא גלו לעומת "קהל הגולה" שהם אלה שגלו ושבו. על-פי עודד ליפשיץ מספר תושבי יהודה ערב מסע סנחריב היה 110,000 ומספר ה"נשארים" ששרדו את החורבן ונותרו בארץ בתקופה בבלית היה, כ-40,000 נפש.
להערכת פינקלשטיין/סילברמן ממלכת יהודה מנתה לפני החורבן כ-75,000 תושבים. 15,000 מתוכם גרו בירושלים, 15,000 נוספים חיו בסביבה הכפרית של ירושלים והשאר בחלקי הממלכה האחרים. על-פי הערכתם הוגלו מממלכת יהודה בין 15,000 ל-20,000 שהם כ-25% מהאוכלוסייה. באזור שמצפון ומדרום לירושלים, באזור בנימין מצפון ובית לחם מדרום נותרו 75% מהתושבים. חוקרים אלה מבחינים בין תיאורים כללים במקרא על "הארץ הריקה" לאחר נפילת ממלכת יהודה לבין הנתונים המספריים הנמוכים של הגולים במקרא, ובעיקר אצל ירמיהו ובכתובות האשוריות והבבליות. בפחוות יהוד הפרסית הייתה אוכלוסייה בת כ-30,000 איש והנתון בספרי עזרא ונחמיה לגבי מספר שבי ציון (כ-42,000 נפש) משקף את מספר כל תושבי הפחווה ולא רק של שבי ציון.
הגלייה המונית או חלקית החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי היקף ההגליות והיקף החורבן. המחלוקת היא בין הגלייה המונית לבין הגלייה חלקית. על-פי גירסה אחת רוב תושבי ממלכת ישראל ויהודה הוגלו ובארץ נשארה רק "שארית הפליטה". על-פי הגירסה השנייה אחוז הגולים היה נמוך וחלק ניכר מהאוכלוסייה נותר בארץ.
גירסה א' - בוסתנאי ואברהם פאוסט יהודה - אין חילוקי דעות לגבי אזור בנימין. המחלוקת היא לגבי האזור מדרום לבנימין. רוב החוקרים (חיים תדמור, בנימין מזר, גבריאל ברקאי ש.ש.ויינברג ועופר) מסכימים שמרבית היישובים מתקופת הברזל שנחקרו בחפירות ארכיאולוגיות חרבו בשלהי תקופת המלוכה. פאוסט הגיע למסקנה שהיה משבר יישובי בין שלהי תקופת הברזל לתקופה הפרסית והוא דוחה את התזה של ליפשיץ לגבי צפון הר יהודה בין בנימין לבית צור. המשבר היישובי נבע ממוות במלחמה, ברעב, בצמא ובמגיפות וכן מהוצאות המוניות להרג ובריחת ניצולים מהארץ. ביהודה, קבע בוסתנאי, הגליית העילית, הצבא ובעלי המלאכה, החורבן הגדול, האבדות בנפש ובריחת פליטים הביאו לקריסת המוסדות האזרחיים והצבאיים ולפרימת המרקם החברתי בוסתנאי בדעה שהייתה הגלייה המונית אך לא טוטאלית ובארץ נשארה "שארית הפליטה".
ישראל - בוסתנאי קבע שהאוכלוסייה שנותרה בממלכת ישראל לשעבר נותרה ללא מנהיגות מקומית ולא הייתה מסוגלת להתארגן מחדש על בסיס אתני- לאומי, ישראלי. גל קבע שהגליל התחתון חרב ברובו. פאוסט מצא שבאזור השומרון שרדו חוות שהתקיימו ברציפות מהמאה ה-8 עד המאה ה-2 לפנה"ס.
בוסתנאי הביא ראיות מהמקרא, מכתובות ומסמכים ממסופוטמיה ומחומר איורי. מהמקורות המקראיים הפזורים על פני המקרא שהתייחסו לנושא נוצר הרושם שרבים הוגלו ובארץ נותרו מעטים. על-פי הרשימה בעזרא ב' חזרו לארץ לאחר הכרזת כורש ב-538 לפנה"ס 42,360 אבל לא כל הגולים חזרו. מכאן הסיק בוסתנאי ההגלייה הייתה הרבה יותר גדולה.
גירסה ב' - הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין וההיסטוריון עודד ליפשיץ חוקרים אלה הם בדעה שהתיאורים המפוזרים במקרא על התרוקנות ממלכת יהודה מתושביה ועל ההרס המוחלט הם מוגזמים. ירושלים וסביבתה, השפלה, הנגב והמדבר נפגעו באופן קשה אבל צפון יהודה ובנימין כמעט לא נפגעו. ההגליות היו מצומצמות וכללו בעיקר את העילית ואת תושבי ירושלים. להערכתם, מרבית האוכלוסייה נשארה בארץ ורק מעטים הוגלו. לדעתם, הכתובים במקרא המדברים על חורבן גמור ועל הגלייה טוטלית הם מאוחרים ומגמתיים ונכתבו מנקודת הראות של הגולים שחזרו. תזת "הארץ הריקה" טופחה על-ידי הגולים לבבל ששבו לאחר הצהרת כורש, שראו עצמם כיורשים הבלעדיים של הארץ. ההיסטוריוגרפיה המקראית אינה משקפת את המציאות בארץ בתקופה הניאו- בבלית. חוקרים אלה מסתמכים על הנתונים המספריים הנמוכים של הגולים במקרא ובכתובות האשוריות והבבליות בהשוואה להתבטאויות כלליות במקרא המדברות על "הארץ הריקה".
לסיכום, הנתונים על ההגלייה מממלכת ישראל הם חלקיים בלבד. חסר מידע על ההגליה מהגליל העליון ומהגלעד.מספר הגולים על-פי הנתונים הידועים הוא 40,080. אבל, אם מספר תושבי ממלכת ישראל ערב הכיבוש האשורי היה 350,000 יש לקחת בחשבון שנוסף לגולים היו הרוגים רבים וגם בריחת תושבים. התמונה הארכיאולוגית היא של אזור דל אוכלוסין בין המאה ה-8 למאה ה-6 לפנה"ס. יש חילוקי דעות לגבי מספר הגולים שהוגלו מממלכת יהודה. הנתונים נעים בין כ-20,000, לכ-40,000 . להערכת ליפשיץ נותרו בארץ 40,000 מתוך 110,00 ולהערכת פינקלשטיין/סילברמן נותרו בארץ כ-50,000 מתוך 75,000.