אינני איש של תערוכות, לעיתים רחוקות אני מבקר בהן, בעיקר בגיחות נדירות לחו"ל. כאן בארץ זה קורה לעיתים רחוקות עוד יותר. היום ביקרתי עם רעייתי במוזאון תל אביב בתערוכה של האמנית היפנית הידועה יאיוי קוסמה. על-פי הביקורות שקראתי בעיתונים מראש מדובר בתערוכה של אמנית שהיא אחת מעשרת המובילים בעולם, ועל-פי אחת הכותרות (מני רבות)
התערוכה היא תערוכה נדירה ומרתקת שחייבים לראות.
צר לי לאכזב את הכותרות, צר לי לאכזב את עולם האומנות. בתערוכה יש מוצגים יפים שאף אני התרשמתי מהם אך העיקר לדעתי הוא טפטים, לפעמים מרתקים יותר, לפעמים מרתקים פחות, תעלולי מראות אשר בלונה פארק ראיתי כמותם, הרבה "העתק הדבק", וכמובן תעלולי תאורה ולדים, משולבים עם מראות אשר לא מביישים אף מרכז רציני למכירת לדים בסין.
לא אמרתי שזה לא מרשים, התערוכה מאוד מרשימה, אבל גם חנות של איקיאה בנתניה או בראשון לציון מרשימה ולא פחות מייגעת.
אינני יודע איך התרשמו האחרים, המסכות די מסתירות את תווי הפנים ואת שפת הגוף, אך לפי הכמות האדירה של האנשים שמילאו את אולמות התערוכה אני מסיק שאנשים באים לשם בעקבות הפרסומים, בעיתונים ובדיגיטל עם ציפיות בשמים, ואיך הם יוצאים משם, כאמור, אינני יודע, אני יודע איך אני יצאתי.
אני לא בטוח שלאחר פרסום הטור הזה עדיין תהיה לי מיטה לישון בלילה. האישה, הבנות ונכדות יביטו בי ודאי בעיין עקומה, ספק אם יתנו להיכנס לבניין, לרחוב או לעיר. אני מניח שאחרי ביקור בכזו תערוכה, סביבתי מצפה ממני להצטרף למקהלה המהללת, אבל אני עקשען פארעך אומר את אשר עומד לי על קצה הלשון.
איך אומרים בערוץ 12, זו דעתי ואני תומך בה. קולי הוא כנראה קול ביקורתי בודד בים רב-לאומי של פרגון.