שורשי הסיכסוך בנגב בין יהודים לערבים

בתום הקרבות עמדו לרשות המדינה מאות אלפי דונם נטושים בדרום הארץ. השאלה שניצבה לפני המוסדות הלאומיים הייתה - האם להמשיך וליישב את הנגב כפי שהיה נהוג לפני מלחמת העצמאות. משמעות הדילמה הייתה: האם להקים יישובי קבע רק על אדמות שהועברו לרשות המדינה ונרשמו כחוק או ליישבו במהירות בלא הקפדה על כללי רישום הקרקע כולל בטאבו. התומכים ברעיון זה הסבירו כי יש לנקוט בדרך זו עקב המצב הפוליטי הבינלאומי, האיומים שעדיין שררו באזור ועקב המצב החברתי במדינה בו צעירים רבים, משוחררי הצבא, חיפשו אתרים להתיישבות וזאת בשעה שהמוסדות ובעיקר ד' בן-גוריון לוחצים על הנוער למהר "ולרדת לנגב". היו אישים, ביניהם מנהל מחלקת הקרקעות של הקק"ל יוסף ויץ, שטענו שככל שנמהר וניישב את הנגב כך בעתיד תיחלש עמדת הפליטים ששוהים כעת במצרים ובירדן לחזור לביתם. זאת ואף זאת, המאבק הפוליטי בין המפלגות מפא"י למפ"ם, חידד את שתי השקפות העולם - מפא"י ביקשה למהר וליישב את הנגב גם כדי להראות לבריטניה ולעולם הערבי ומוסדות האו"ם שישראל לא גירשה לחינם פליטים אלא היא תעבד את השממה לטובת מאות אלפי היהודים שיעלו אליה בהמשך. ואילו נציגי מפ"ם ביקשו להסכים על דרך משפטית שלא תעצור את ההתיישבות אך תיקח בחשבון את זכויות הפליטים הבדואים שבמפ"ם ראו בהם ילידים הזכאים בתום המלחמה לחזור לקרקעותיהם אף שלא החזיקו במסמכי רכישה או רישום בטאבו.

בחודשי האביב והקיץ של שנת 1948, ניהלה מפ"ם מסע התנגדות בממשלה ובקרב הפקידות הבכירה בנוגע למדיניות "הטרנספר" שנוהלה לדעתה על-ידי יוסף ויץ. עיקרה היה לדעת ראשי המפלגה המשך הריסת הכפרים הערביים הנטושים. באמצע יוני גיבשה המפלגה מסמך בשם "מדיניותנו כלפי הערבים בזמן המלחמה" שהציג עמדות חלופיות לעמדתה של מפא"י בעניין החזרת הפליטים והפסקת מעשי הביזה וההרס בכפרים הערביים. אולם, כבר בשלהי אותה שנה, התגלעה מחלוקת בקרב המנהיגות במפ"ם - המנהיגות והחברים העירוניים תמכו במסמך דלעיל ואילו נציגי הקיבוצים תבעו מהמפלגה להתגייס למפעל ההתיישבות וראו בחיוב את הקמת קיבוצי השומר הצעיר-הקיבוץ הארצי (שהשתייכו למפ"ם) גם על חשבון קרקעות נטושות וכפרים הרוסים. הוויכוח במפלגה התלהט וגברה ידם של ראשי הקיבוץ הארצי בהנהגתו של יעקב חזן. המנהיגות שינתה מעט את השקפתה וניאותה תחת לחץ זה, להסכים להתיישבות יהודית רק על "עודפי קרקע". על-רקע ויכוח זה נוצרה ברית בין שר החקלאות אהרון ציזלינג ממפ"ם לבין אליעזר קפלן המתון איש מפא"י ושניהם פרסמו את התנאים לדעתם שיאפשרו את המשך ההתיישבות בחורף 1948: נאמר כי הוסכם עם המוסדות המיישבים להקים יישובים בשטחים ריקים מערבים-בדואים; להשתמש בעודפי קרקע בלבד; ולהשאיר מספיק קרקע חקלאית טובה פנויה למקרה שהפליטים הערבים ישובו לכפריהם. עוד הוסיפו השניים שההתיישבות החדשה באתר של כפר ערבי נטוש תקום רק מסיבות ביטחוניות ובאישורה של ועדה מיוחדת. ראשי מפא"י לא קיבלו את עמדות שני האישים ועשו הכל כדי לקבוע ריבונות ישראלית בקרקעות הנטושות וליישבן בקיבוצים ומושבים בעיקר לאורך הגבולות. משום כך עקפו את שר החקלאות המפמ"י וקידמו את צעדיהם באמצעות המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית.

בשנות השלושים הנגב נתפס על-ידי המוסדות המיישבים והקק"ל כאזור מרוחק ללא מים לחקלאות אינטנסיבית וללא קרקע המתאימה לגידולים הקלאסיים לכלכלת היישוב. עוד בשנות העשרים החליטה הקק"ל להפסיק ולרכוש קרקע ולרכז את מאמצי הקנייה בצפון הארץ. עובדה היא שעד שנת 1943, שנת הקמת שלושת המצפים, לא קמו יישובים בנגב. בראשית 1948 הגיע בן-גוריון למסקנה שאין זה הזמן המתאים לעסוק בתכנון רכישות קרקע וברישומן החוקי בספר (האחוזה) הטאבו אלא מן ההכרח להתיישב בכל מקום ובכל חלקת קרקע בנגב. צעדים אלה כונו על ידו - חלק מההגנה האסטרטגית על יישובי הדרום. הוא הציע לראשי הקק"ל לגרנובסקי וויץ ש"ההגנה" תכבוש את הנגב ותמסור את קרקעותיו לקק"ל עבור התיישבות יהודית. בן-גוריון הרחיק לכת ולגלג על ויץ באומרו שבנגב לא תיקנה הקרקע אלא תיכבש בכוח. לטענותו, בעתות מלחמה אין פנאי לניהול פרוצדורה תקינה ואיטית. בחורף 1949, כאשר לחץ המעצמות גבר וישראל הואשמה "בגזלת קרקעות ונישול" העדיף בן-גוריון שמעתה ואילך, הקק"ל, גוף לא ממשלתי, תטפל בעצמה בפיתוח הקרקעות ואחזקתן. יתר על כן, בכך מנע ממפ"ם ושר החקלאות מטעמה לשלוט בקרקעות הנגב. שרי מפ"ם יצרו קשר עם שרי מפא"י המתונים והצליחו להשהות במעט את תהליך מסירת הקרקעות לקק"ל באופן בלעדי מהחשש שהסדר זה ימנע לנצח את שובם של הפליטים.

בניסיון להימנע מלחץ האו"ם שביקש למנוע את סיפוח קרקעות הנגב פנה בן-גוריון לשר המשפטים פנחס רוזנבליט שיתקין תקנה שתאפשר לממשלה להעביר את קרקעות הנגב לידי הסוכנות היהודית שתכין אותה להתיישבות עבור העולים החדשים. בכך ביקש להסיר את לחצה של ארצות הברית שראתה בעין לא יפה את סיפוח הקרקעות מעבר "לקווי החלוקה" (החלטה 181). ההסדר התעכב ואז פנה בן-גוריון לקק"ל שתיקח על עצמה משימה זו בהנחה שמדובר בהקמה מיידית של 61 יישובים חדשים. השרים המתונים נבהלו מהתוכנית הגרנדיוזית והציעו הקמת 30 ישובים חדשים בלבד וללא השתלטות על 60 אלף דונם נטושים כפי הצעתו המקורית של בן-גוריון. בן-גוריון נכנע לאחר ויכוח ארוך עם התנועות המיישבות ועם שריו המתונים ונאות לא לספח קרקע במהלך המלחמה. בסופו של דבר הוחלט שהקק"ל היא הגוף המתאים לטיפול בקרקעות שהתפנו משום היותה רשומה כחברה בלונדון ומשום שפיתחה מנגנון המתמצא ברכישת קרקע ופיתוחה ושמירה עליה. נוצר מצב בו הקק"ל הסכימה לרכוש מהממשלה את ה-1.4 מיליון דונם שנטשו הערבים והבדואים והיה להם פוטנציאל חקלאי. האוצר שמח לקבל לקופתו הריקה 10 מיליון ל"י. ב-27 בינואר נחתם הסכם בו מכרה ממשלת ישראל לקק"ל מיליון דונם שהיו בעיקר בנגב, בדרום השרון, במסדרון ירושלים בעמק יזרעאל ובגליל. קצת לפני ביצוע ההסכם רשם דוד בן-גוריון ביומנו את לוח התקציבים הדרושים לפיתוח הנגב לשנת 1950: (הסכומים באלפי ל"י). רכישת קרקע הממשלה - 1.000.000; רכישת קרקע מערבים - 1.000.000; פיתוח קרקעות - 200.000; ייעור - 900.000; אנטי מלריה וניקוז - 55.000; להמשך פיתוח צינור המים לנגב - 900.000; קידוחים במדבר יהודה ובבאר-שבע - 118.000; ייסוד 6 יישובים חדשים בנגב - ;180.000; סעיפים אחרים 2.000.000; ובסך-הכל - 7,478.000 ל"י.(ראה במאמרם של א' גולן ואחרים, המפה הכפרית, משנת 1997).על אף שכולם דיברו גבוהה בצורך המהיר ליישב את הנגב הקצתה הקק"ל רק כשליש מתקציבה שעמד אז על 18.000.000 ל"י. הקרקעות שמכרו בן-גוריון וקפלן לקק"ל הוגדרו כ"מהאדמות שברשות ובאחריות ממשלת ישראל". בן-גוריון הצליח להעביר החלטה בה גם הקרקעות שברשות האופטרופוס הכללי יעובדו על-אף שהן מוחזקות זמנית בידיו. מפ"ם בעלת שתי תנועות מיישבות התנגדה לכך וחששה שבן גוריון מספח קרקעות בחשאי ומצד שני נוח היה לה מבחינה אידאולוגית להסביר למתיישביה שקיבלו אף הם קרקעות מהאופוטרופוס כי אין זו התיישבות קבע והיא לצרכי ביטחון בלבד. מנהיגיה סבר כי בבוא השלום היא תוחזר לבעליה, כלומר לפליטים. כמובן שלרעיון זה לא היה כל ביסוס מציאותי וחברי המפלגה למדו לחיות עם שניות זו. ויץ והקק"ל התנגדו לצעדיו החפוזים של בן-גוריון וביקשו לרשום את הקרקע בטאבו לפני שהיא נמסרת לעיבוד לתנועות המיישבות ופרץ ביניהם ויכוח חריף. הקק"ל המשיכה לנהל משא-ומתן על רכישת 200,000 דונם בנגב מבעלים בדווים וערבים מחברון ועזה, שהקשרים עמם נוצרו עוד לפני המלחמה. עד השלמת העסקות הוזמנו המתיישבים בנגב, קיבוצים שהוקמו לפני המלחמה, לעבד קרקעות אלה על בסיס שנתי. על-פי חישוביו של זלמן ליף, יועץ ראש הממשלה לענייני קרקעות, נמכרו קרקעות של בדואים וערבים מעזה וחברון (ונרשמו כחוק בספר האחוזה) במחיר ממוצע של 8.25 ל"י לדונם.

תביעות מצרים וירדן לריבונות על הנגב לא פסקו לאחר המלחמה והן זירזו את ראשי מפא"י להקים יישובים חדשים בנגב בעיקר לאורך הגבולות. את מקום שאלת הצורך בהתיישבות תפסה עתה שאלה חדשה - כיצד ליישב את הנגב בתנאי אי-ודאות. משרד החקלאות, הסוכנות היהודית וגופים אחרים החלו להציע דרכים ליישוב הנגב שכולם התבססו על העברת מים בכמויות גדולות מהירקון ובעתיד מהירדן וכן על קידוחים עמוקים לגילוי מים פוסיליים. ויץ הציע לבן-גוריון לחלק את קרקעות הנגב לשתי הגדרות: האחת, "קרקעות מעובדות" והשנייה "קרקעות הניתנות לעיבוד". בדרך זו סבר ויץ, ניתן יהיה להתחמק מהלחץ הבינלאומי על ישראל לבל תספח קרקעות ותנשל את הפליטים באופן סופי מקרקעותיהם. כל המומחים שאמורים היו ליישב את הנגב נתקלו בבעיה הסבוכה: מה יהיה גורלם של הבדואים שנותרו בתחומי הקו הירוק. מדובר ב כ-12,000 בדואים המפוזרים על שטח גדול שלא אפשרו עיבוד אינטנסיבי של אלפי דונם באמצעות טרקטורים וקומביינים חדישים. על-רקע זה צמח רעיונו של ויץ שנתמך על-ידי כוחות הביטחון ושכונה - "ריכוז הבדואים באזור "הסייג".

שאלת דחיקתם של הבדואים לשולי הנגב ולאזור מרוחק מתחום ההתיישבות היהודית בנגב הצפוני והמערבי הפכה למידית בשל הסיכון הביטחוני שהיה כרוך בהמשך נדידתם של השבטים ברחבי הנגב. בן-גוריון ביקש לרכז את השבטים בשטחים מרוחקים, לא פוריים ובלבד שלא יהוו מכשול להקמת ההתיישבות היהודית. כזכור מספר בני השבטים הצטמצם מ-80 אלף לפני המלחמה לכ-12 אלף לאחריה. כשנה לאחר מכן, כאשר הממשל הצבאי החל להעביר את השבטים לאזור "הסייג" בין דימונה לערד, עלה מספר בני השבטים לקרוב ל-18 אלף נפש. ההעברה לוותה בבעיות רבות והבולטות בהן: בעיית הבעלות בקרקע, היריבות בין השבטים, וכן צורת המגורים והתעסוקה באזור מרוחק וללא שדות מרעה מספקים. בצד היהודי התעוררה מיד השאלה מי יתחזק את השטחים שיתפנו, מה יהיה מעמדם המשפטי והאם ניתן יהיה להעביר את הבדואים שנותרו במערב הנגב מצורת חיים חצי נוודית לחיים עירוניים. "ועדת הנגב" שטיפלה בשטחים התירה לקיבוצי הסביבה לקצור את החיטה שהותירו אחריהם "גולי הסייג" בטענה שזה פיצוי להפסדים שנגרמו לקיבוצים בזמן מלחמת העצמאות. הוויכוח בין המפלגות ניטש עתה על הגדרת מעמדם של הבדואים האם זה "גירוש" או "בריחה". שבטים ששכנו ברדיוס של 10 ק"מ מבאר שבע גורשו לסייג, רבים מהשבטים האחרים נסו בעת מבצע יואב. בבקעת באר שבע התרכזו שברי שבטים שלא הועברו לסייג וכן נותרו כאלה במישורי חולות חלוצה, באזור הר הנגב, וברמת עובדת. האזור הפך בראשית שנות החמישים לזירת עימותים בלתי פסקים בין צה"ל לשבטים. יעקב שמעוני, יוסף ויץ ויגאל ידין הציעו מספר אתרים לרכז בהם את שבטי הבדואים שנותרו: תל שריעה (גרר), מערב הר חברון בסמוך לדווימה ובחולות סבטה (שבטה). בפועל התקבלה הצעת צה"ל לרכזם ב"בסייג". בראשית 1949 הוברר כי בשיחות סודיות עם המלך עבדאללה על גורל הפליטים מעזה וסביבתה, הציע בן-גוריון כי פליטי הרצועה יורשו לחזור לכפריהם ואילו הבדואים שנמלטו מעבר לגבול, כלומר לירדן, יאסר עליהם לחזור לנגב משום שהם יסכנו את חיי המתיישבים הצעירים. בקיץ 1950 קבעו ראשי מפא"י בהשפעת אלוף פיקוד הדרום משה דיין כי עד שתיפתר שאלת הגבולות ומעמד הפליטים, אין לתת לבדואים תעודות של אזרח קבע, אין לשלם להם פיצויים בגין רכוש וקרקעות שנגזלו ואין להחזיר מספר שבטים שביקשו לחזור לנגב. בקיץ 1950 קבעה ועדה בה השתתפו הרמטכ"ל, זלמן ליף, יהושע פלמון, יוסף ויץ ומומחים אחרים כי יש לרכז את הבדואים בחלק הצפוני מזרחי של הנגב. הוועדה המליצה לגרש את השבטים שנותרו בחולות רביבים, וביקשה להמשיך בגירוש שבטי העזזמה מהנגב המרכזי. ח"כ אמיל חביבי, שאל בכנסת את בן-גוריון מדוע גזלו משבטים רבים באזור באר-שבע מים וקרקעות והם חויבו להתרכז בסייג. בן-גוריון ביטל מכל וכל את קביעותיו של הח"כ וטען שהבדואים הועברו מזרחה בהסכמתם ותמורת תשלום מתאים. ראש הממשלה אמר שחשוב היה להרחיקם מציר עזה חברון שנחשב אז "לציר ההברחות". בן-גוריון הדגיש בסיום תשובתו כי ראשי השבטים בחרו בעצמם את האזורים עבור השבטים וקיבלו מהממשלה מים, זרעים, וכן הלוואות לרכישת ציוד חקלאי.

שטח הנגב תואר "כמעבדה ענקית" שבה יחוללו היהודים מהפך אמיתי ויפריחו את השממה בכוח אמונתם, ובתושייתם הטכנולוגית. בדרך זו יוכיחו למעצמות הגדולות ולחברי האו"ם שהיהודים בלבד מסוגלים להתמודד עם אתגרי המדבר. במהלך זה יוכשר הנגב לקלוט את מאות אלפי העולים העושים דרכם ארצה. למרות שבן גוריון לא העריך את ויץ ויחסיהם היו מתוחים הוא קיבל את גרסתו שהציעה: להכיר אך ורק בזכות העיבוד שקנו לעצמם הבדואים, אך בהעדר קושאנים (שטרי בעלות בטאבו) לא תוכר בעלותם החוקית על קרקעות הנגב". חוקי הקרקע שחוקקה כנסת ישראל בשנים 1950 - 1953 ביטאו השקפה זו וציידו אותה בכלים משפטיים. בן-גוריון עשה כל מאמץ כדי שריכוז הבדואים ל"סייג" לא יחשב כנישול קרקעי ויצא במסע הסברה רחב בנושא זה בארה"ב ואירופה. ריכוזם של השבטים ב"סייג" יצר בקרב השבטים 2 מעמדות: שבטים בעלי קרקע ושבטים חסרי מעמד בקרקע. הסדר הטריטוריאלי מתקופת שלטון העות'מנים והבריטים הופר ובעיית הבעלות בקרקע הפכה לאבן הנגף העיקרית בין השבטים לבין תוכניות הממשלה לעיור ומודרניזציה. צה"ל הפך לגוף העיקרי האוכף את מדיניות הממשלה והממשל הצבאי סייע לאכוף אותה. בעקבות כך פרצו לא פעם מעשי איבה בין הבדואים למתיישבים היהודיים. אירועים אלה התחוללו ביישובים מרוחקים, שם גם נפלו יהודים כחללים כמו למשל בשדה בוקר ובסביבות רביבים.

בתום מלחמת העצמאות עמדו שני הצדדים, יהודים ובדואים, בפני כמה וכמה בעיות. ישראל ראתה בנגב שטח המתאים ליישוב מאות אלפי יהודים שיגיעו למדינה החדשה וביקשה להשתלט על הקרקעות הנטושות במהירות לפני שהאו"ם יציג אותה "כמנשלת בדואים". יתר על כן, מומחי המשפט והקרקע שלה, קבעו כי בהמשך למסורת העות'מנית והבריטית, לבדווים הייתה רק זכות חזקה על הקרקע אך לא בעלות הרשומה בספרי האחוזה. משום כך, ומשום כוונותיה של בריטניה, מצרים וירדן להשתלט על חלקים רחבים בנגב (כולל באר-שבע) מיהרה ההנהגה בראשית שנות החמישים ליישב קיבוצים, מושבים וערי פיתוח לאורך הגבולות. נקודת המבט של השבטים הבדואים הייתה שונה: מבחינתם הקרקע הייתה בבעלות מלאה (כשם שהיו מורגלים בתקופות הקודמות) ועובדה היא שהיהודים קנו מהם יותר מ-50 אלף דונם קרקע על-פי חוזים ורישום מלא. השבטים שנותרו במקומם (בניגוד לאלה שברחו למצרים וירדן) הביעו נאמנות למדינה וציפו שבגין זאת יותר להם להמשיך ולהחזיק באדמותיהם. ריכוזם של השבטים על-ידי הצבא והממשל הצבאי באזור "הסייג" נתפס על ידם כנישול ועורר זעם רב. רובם הועברו לאזורים ללא מים, ללא קרקע פורייה וללא שטחי מרעה. על-אף שפונו הם המשיכו לטעון לבעלות על קרקעות בצפון ומערב הנגב על שטח של קרוב ל-900 אלף דונם. מאמציהם של היהודים לרכז את השבטים בערים נתפסו על ידם כצעד שנועד לפנות את קרקעותיהם ולמסרם ליישובים יהודים חדשים. וכך אירע כי עד הקמת העיירה הראשונה תל שבע (1968) ורהט (1972), מעטים בלבד (בעיקר פלחים חסרי קרקע) מקרב השבטים, הסכימו להתרכז בערים אלו, שהיוו מבחינתם הרס אורח חייהם, מסורתם וחשש למחיקת הלגיטימיות של בעלותם על קרקעות בנגב.