פעמיים בתולדות עם ישראל נאמר עליו שחטא בעשיית עגלי זהב. פעם ראשונה בימי נדודיו במדבר בפרשת "כִּי תִשָּׁא", כשנמצא משה בהר חורב (שמ', ל"ב, 4). פעם נוספת כשהציב ירבעם בן נבט עגלי זהב בבית אל ובדן (מל"א, י"ב, 28) .
אם נתמקד במקרה הראשון, בעשיית עגל זהב במדבר, איננו יכולים שלא לשאול שאלה קשה מה קרה לעם, שלפני תקופה כה קצרה חווה חוויות, שחלקן היו נסיות-פלאיות ועם עוצמות מרגשות בעיצומו של מהלך היציאה מחיי עבדות אימתנית במצרים במסלול, המוביל למימוש חיי חרות בארץ כנען.
קשה לנו להבין מה קרה לעם, שממרומי גבהי הפסגות של עוצמות חווייתיות, שברובן היו נסיות, לפתע בעת מצוקה העם מתנכר לכל ההוד וההדר, לכל מה שקרה לו לפני זמן קצר. יתרה מזאת העם עולה על שרטון של התכחשות גורפת לאלוהיו. לשאלה זו נדרשה במרוצת ההיסטוריה הפרשנות המקראית, שפרסה בפנינו תשובות רבות. אסתפק רק בתשובת רש"י, גדול הפרשנים, שקבע כי מי שסרח היו רק
"עֶרֶב רַב שֶׁל זָרִים" - הם לא מבני ישראל, הם רק נספחו למסע, והם אלה שגררו רבים וטובים בעם ישראל לתרבות הרעה והמשחיתה. יתרה מזאת הם גוירו שלא כהלכה, ולכן אותם זרים נספחים הם האחראים הבלעדיים לכל גילויי השחתת המידות הערכיות - "עֶרֶב רַב שֶׁקִּבַּלְתָּ מֵעַצְמֵךָ וְגִיַּרְתָּם... וְהֵם שִׁיחָתוּ" (פירוש רש"י לשמות ל"ב 8).
אודה, שכואב לי, שענק רוח כמו רבי שלמה יצחקי פתר בעיה כה כאובה, בראותו את האשמים רק בבני העמים הזרים, שנספחו בעת היציאה ממצרים לישראל, ורק הם אלו שהביאו את החברה הישראלית לאבד את זקיפות קומתה המוסרית בעת משבר. ויתרה מכך, כואב לי, שיש מי שמבקש ליצור אפליקציה לפירוש הזה להתרחשויות בחברה הישראלית כיום.
כאב לשמוע הסבר של רב בעיר מגורי לקהל המתאסף בבית הכנסת המטיח את כל האשמה בחטא העגל בזרים שנספחו לעם ישראל וזאת תוך כדי אפליקציה לחיינו כיום - "האסון שאורב לפתחנו עקב שהותם של זרים בתוכנו". לפנינו כתב אשמה חמור כלפי משה והמנהיגות של העם שמעדו, כי לא מנעו את ההשפעה הרסנית של הנספחים לעם. אודה, שקשה לי מאוד עם הסברו של רש"י לאחת השאלות הקשות בפרשה. אני הקטן דוחה את פירושו של רש"י, גדול פרשני המקרא בכל הדורות.
אינני מקבל את ההסבר, המטיל את כל כובד האשמה בחטא העגל בקיומם ונוכחותם של זרים שהסתפחו לעם ישראל.
לפי הסברו של רש"י הזרים הם אלו שסחפו את העם כולו לדרישה מאהרון - "קוּם עֲשֵׁה לָנוּ אֱלוֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה...לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמ' ל"ב, 1).
לפי הסברו של רש"י, אם נטהר עצמנו מנוכחות זרים, מובטחת לנו חסינות מפני כל פורענות. כיום, מערכת הסיעוד לקשיש מתבססת ברובה על עובדים ועובדות ממדינות זרות. מערך פועלי הבניין וסלילת הכבישים כיום מבוסס על עובדים זרים ותמונה דומה נקבל בחקלאות. כיום לא ניתן להתנתק מעבודה זרה.
לצערי, גם היום יש מהלכים לדעה בדבר טוהר המחנה ושמירת הציווי של התרחקות מ"ההשפעה הזרה". ברחובות ירושלים העתיקה בשכונת שיח ג'ראח ניתן לראות היום כתוביות המכוונות נגד בני המיעוט החי בה -
וְהָיָה מַחֲנֵנוּ נָקִי". המובאה מהמקרא - "וְהָיָה מַחֲנֵנוּ נָקִי" - היא למעשה מתן ביטוי לתופעה מזוויעה של יהירות לאומנית, המבקשת לשמור על ניקיון טוהר הגזע. לצערי, לתופעה זו לא נמצאה תגובה מתאימה של הרשויות. משרד החינוך ורשויות החוק לא התייחסו בחומרה רבה לתופעה החמורה החוזרת על עצמה.
מצער, שעובדי עיריית ירושלים, שמחקו כתוביות המלכלכות את מבני הציבור של העיר, שכחו להסיר את הכתובית המזהמת את חיינו "וְהָיָה מַחֲנֵנוּ נָקִי", שמבטאת קריאת קרב של ימין משיחי ל"השתחרר מהכתם הזר", שחי בעיר ירושלים.
לצערי, הנחישות לשמור על מחנה טהור מתבטאת במניעה מרבבות אזרחים, החשים היום עצמם כיהודים לכל דבר, להקים משפחה בישראל. מדובר ברבבות של אזרחים שקשרו חייהם עם המציאות בישראל, מעורים בחיי החברה וממלאים את כל החובות האזרחיות. וזאת מבלי להתייחס לבעיית זרים המשלמים אלפי דולרים רק בשביל זכות לעבוד כאן, בביתנו, בעבודות הנחותות ביותר, ואנחנו מתייחסים אליהם כאל אבן נגף, שיש להתנכל לה.
על הפולחן שנתלווה למעשה העגל מספר המקרא, שאהרון הקים לו מזבח ולמחרת הכריז חג לה'. לעגל העלו עולות והגישו קורבנות. העם אכל בשמחה ושתה לשכרה ועל-פי הכתוב התחיל בהילולת פריצות. על מעשים אלו הגיב משה בכך שהוא השקה את העם במים וזרה את אפר העגל שנטחן עד דק. אקט של השפלה. נוסף לכך שלושת אלפים מראשי המסיתים הוצאו להורג. אודה, שקשה לי עם צו ההוצאה להורג של שלושת אלפים נאשמים בהסתה והדחה לעבודה זרה.
אינני שלם עם ההוראה להוציא להורג בסקילה ובכרת, במיוחד שהעונש הזה לא הושת על אנשים שנטלו חיים של אחרים. אני רואה בשבת תרומה מבורכת, אך קשה לי לקבל את הענישה של מי שלא הקפיד בשמירת השבת - "....מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמַת... וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא...".
אי אפשר לסיים את ההתייחסות לפרשה, שבסערת כל ההתרחשויות הפוקדות אותה חוזרת ושונה את המחויבות שיש לנו לשזור למערכות חיינו את המחויבות הקדושה
לקדושת החיים, ואפילו שבת נדחית רק כדי לקדש את החיים. מי ייתן והחברה האנושית בכל אתר ואתר על פני כדור-הארץ תנכס את הערך האוניברסלי בפרשת השבוע - תנכס את ערך קדושת החיים.