ספר חדש הונח על שולחני. כותרתו: "מי את בכלל". לרגע רציתי לשימו בצד, אפילו לזרוק מתוך תחושת מיאוס, אבל אז ראיתי את ההקדשה: "יוסי היקר, בתקווה שמילים ורגש ימצאו את דרכם - מעבר לפערי הדורות (והדעות...) - היישר אל תוך הלב, שלך יולי". הקדשה שאכן כבשה את הלב - אבל מיד נרתעתי. יולי? הרי זו יולי נובק, מי שהייתה מנכ"לית ארגון "שוברים שתיקה"! מה לי ולה? מה לי ול"אויבת המדינה"? זו שאת הארגון שניהלה תקפתי לא פעם במאמר או באמירה, אני ורבים אחרים, כשזיהינו אותו כמי שפוגע בלוחמי צה"ל ואפילו בביטחון הלאומי? אבל זיהיתי אותה גם כנכדה וכנינה של מי שהיו חברים באצ"ל ובלח"י. מה לעשות וממרום שנותי את שניהם הכרתי, כמו גם את אמה. הנה סיבה מספקת לפתוח את הספר ולהתחיל לקרוא בו. ואכן, הכותבת הצעירה והמוכשרת מרבה לספר על בית גידולה, סבתא וסבא שלה. אולי כדי להדגיש עוד יותר את פער הדורות והדעות, אבל בהחלט מתוך חיבה ואמפטיה. הסבא משה תודר ז"ל היה חבר באצ"ל וישב במעצר בלטרון, איש מאמין וצנוע, שלא סטה מדרכו עד יומו האחרון. הייתי ב"שבעה" לאחר מותו ב2017, כי הכרתי עוד יותר טוב את בתו - אמה של יולי. דורית נובק סיימה בדצמבר שעבר תפקיד רב משמעות והישגים כמנכ"לית יד ושם. כחבר ההנהלה, דבר לא שמעתי ממנה בשנות פעילותנו המשותפת על בתה ועל דעותיה, כולה ממוקדת בשליחות הגדולה של יד ושם, עד לפרישתה. בהיותה אמא-של היו מי שהאשימו אותה, כי על כן המוסד שניהלה מעלים במתכוון את הקשר הערבי-נאצי בשואה ובמיוחד את חלקו של המופתי, והיה אף מי שהרחיק לכת ואמר שיד ושם אינו שונה מ..."שוברים שתיקה". איזו השוואה נואלת. גם היום, עם המנכ"ל החדש דני דיין, שנכנס לתפקידו במלוא הקיטור, יד ושם ממאן להציג את תמונת המפגש בין המופתי להיטלר במוזאון שלו, בטיעון שגם בלעדי התמונה המרשיעה, חלקו של המופתי מוצג בפרופורציות הנכונות. אני לעומתו סבור, כי המופתי שקרא להשמדת היהודים ראוי שמקומו יימצא לו בתצוגה, לדראון עולם, ללא קשר לסיכסוך עם הפלשתינים וללא שיקולים פוליטיים. המחברת, הבת-של והנכדה-של, ניחנה בכישרון ספרותי רב. כותבת בכנות ובגילוי לב על גלגוליה. "שוברים שתיקה", שאותו הובילה במשך כחמש שנים, היה בעיני גוף בוגדני, בהיותו ה"מלשין" על חיילי צבא ה"כיבוש" הישראלי. יולי נובק מעידה על עצמה שמאבקה ב"כיבוש" וב"צבא הכיבוש" נובע דוקא מתוך עמדה ציונית, כהבנתה, שלטעמי מוטעית ואפילו מסוכנת. הפרסומים שלה ושל חבריה היו והינם נשק תעמולתי בידי אויבינו ושונאינו. מתי יהיה ארגון דומה בצד הערבי? מתי יהיו חולקים בצד הערבי על עמדות ראשי אירגוני הטרור? אין צבא שאין בתוכו מקרים של עוולות וטעויות. לפני מלחמת ששת הימים, ב1966, ואני כבן 23, כתבתי מאמר על זכותנו ההיסטורית ליו"ש, אבל לא הצעתי ליזום מלחמה. כתבתי - ולא ידעתי עד כמה אצדק - שאם המלך חוסין, ששלט בגדה בעוצם יד, יפתח עלינו במלחמה, נעביר אותה ליו"ש ואז נשאר בהם לעד, כי אלה חבלי מולדת, ההצדקה לשיבת ציון. הם יותר חבלי מולדת מגבעתיים ונתניה. אם ניסוג משם, יימשך עלינו הלחץ ודבר לא ייפתר. צה"ל ימשיך להכות במחבלים, יהיו לדאבוננו עוולות, כמעט בלתי נמנעות, וגלגל חוזר. הבעיה היא פחות אצלנו ויותר אצל הערבים. מדובר בשתי תרבויות שונות, שתי דתות, שאולי משיקות זו לזו בכמה מובנים, אבל הרוב המוסלמי אינו מוכן לקבל את המיעוט היהודי. הפלשתינים הם חלק מהמרחב הערבי הגדול על 22 מדינותיו, אינם משלימים עם עצם קיומה של מדינת היהודים. לדאבוני, זהו מצב בלתי פתיר, כל עוד הערבים לא שוברים את שתיקתם, דהיינו אינם מפסיקים לדרוש הסגת ישראל לקו הירוק, כשלב ראשון להמשך מאבקם. הזכרתי את הסבא של יולי נובק ואזכיר את הסבא-רבא, שמעון תודר ז"ל. נינתו לא הכירה אותו, כי נפטר ב1973. בשנות הארבעים הצטרף ללח"י, העמיד את ביתו לרשות המחתרת, אם לפגישות חשאיות, להסתרת מבוקשים, או לאחסון חומרים אסורים. לאחר הריגתו של מתווך האו"ם פולקה ברנדוט בירושלים, נאסר וישב כחמישה חדשים בכלא. הוא עסק בחקר הפתגם העברי. כשערכתי ב-1971 ספר זיכרון לטייס הגיבור חיים הולצמן ז"ל, תרם שמעון תודר לספר מיקבץ של עשרות פסוקי גבורה מאת סופרים, כמו הפסוק: "אם אינך כובש - כובש האויב". הרי לפנינו סיפור על חילופי דורות והבדלי דעות במשפחה אחת, סיפור לא כל כך יוצא דופן.