הדמות הנשית השנייה, לה אני מבקש להתייחס לקראת יום האישה הבינלאומי, זו יעל בת העם הקיני, עליה נאמר על-ידי דבורה הנביאה בשירתה בספר שופטים בפרק ה' פסוק כ"ד: "תְּבֹרָךְ מִנָּשִׁים יָעֵל, אֵשֶׁת חֵבֶר הַקֵּינִי, מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָך". מכל הנשים באוהל מדגישה דבורה הנביאה, שתבורך בת העם הזר, החי בארץ כנען, זו יעל בת העם הקיני.
דבורה הנביאה מדגישה, שאת השיר הזה היא מייעדת לכתובת שמימית לאלוקי ישראל - "אָנֹכִי לַיְהֹוָה אָשִׁירָה" (שם, פסוק ג') ועוד מוסיפה באותו פסוק בתקבולת נרדפת יפה: "אֲזַמֵּר לְיֹהוָה אֱלוֹהֵי יִשְׁרָאֵל". התקבולת הנרדפת מדגישה את הערכתה של דבורה הנביאה לעוצמתה הרוחנית ואומץ הלב של יעל בת העם הקיני. מתוך עיון בכתובים אמצנו לנו כבר את מלוא הערכתנו לדמות המנהיגותית של המשוררת, דבורה הנביאה, מי שהייתה יד ימינו של ברק בן אבינועם "בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׁרָאֵל" (שם, פסוק ב').
יעל זכתה, שיוקדש לה מקום נרחב בספרות התלמודית. אסתפק רק במספר מועט של מובאות. בויקרא רבה כ"ג. י': שְׁלוֹשָֹה הֵם שֶׁבָּרְחוּ מן העבירה... ואלו הם: יוסף,
יָעֵל ופלטיאל בן ליש...". רק לשלוש דמויות אלו וביניהן בת עם זר,
"וְשִׁתֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עִמָּהֶם". הקדוש ברוך הוא משתף שמו על-פי גרסת ויקרא רבה רק עם שלוש דמויות. אחת מהן היא בת העם הנוכרי, יעל. דמות נוספת היא פלתיאל בן ליש, שלמרבה הצער והכאב, חמשת ילדיו מנישואיו למיכל בת שאול מוצאים להורג, וזאת לאחר שדוד מלך מסרם לגבעונים בידיעה, שהם יוציאו להורג את חמשת ילדיו מנישואיו למיכל בת שאול, מי שהייה המלך הראשון בישראל. מרגשת האמירה בויקרא רבה עם מי
"שיתף הקדוש ברוך הוא שמו עמהם".
מאידך-גיסא כואב לי לקרוא בספרות הקבלה את הגישה החוזרת ונשנית -
"יָעֵל הִתְעַבְּרָה מִסִּסְרָא". כואב לקרוא את ספרות הקבלה ואת המאמצים את הגישה, שיעל פעלה פעולת נקם במי שֶׁעִבֵּר אותה. וכן קשה לי לקבל את הגישה שסיסרא היה גיבור בלתי ניתן להכרעה, מכיוון שהוא נשא את הניצוץ הקדוש של נשמת רבי עקיבא ורק יעל הצליחה להכריעו.
מול המקורות שציינתי אני מביע את אהבתי לפשוטת העם, ששמה יעל, הגרה בסמוך לעיר חצור בהרי הגליל העליון. נכון, שיעל היא בת עם זר, עם הקיני, אבל היא זו שהכריעה הכרעה אישית, שיש בה מיזוג של אומץ לב עם החלטה נחושה, המוכיחה על תבונת חייה. לכן אני מביע את הערכתי לדמותה של יעל אשת חבר הקיני. אני מציג את אהבתי לאישה הפשוטה, בת העם הקיני, ומתקשה מאוד לקבל את הרדידות ונמיכות השיח, שכבשה את הספרות שאני רוחש לה כבוד רב. דווקא מתוך הכבוד, הערכה והערצה, שיש לי כלפי ספרות חז"ל, אני מתקשה לקבל את רגעי הסיפור הדמיוני על התעברותה של יעל מסיסרא. כואב לי, שהרדידות הרכילאית, שיש בה מידה רבה של בוטות וגסות רוח, שיצאה מספרות הקבלה, קיבלה אחיזה מצערת במספר לא מועט של מקומות בספרות חז"ל .
אני מודה לדבורה, "אִשָּה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפּידוֹת... הִיא שָׁפְטָה אֶת יִשְרָאֵל בָּעֵת הַהִיא... יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תּוֹמֶר" (שם פרק ד', פסוקים ד'-ה') שברכה את "יעל, אשת חבר הקיני, מנשים באהל תבורך" (שם, פרק ה', פסוק כ"ד). אני מסתייג הסתייגות מוחלטת מהכתוב בספרות חז"ל, "שיעל הרגה ביתד ולא בכלי חרב כדי לקיים את הציווי: שאין אישה כשרה לא יהיה כלי גבר על אישה".
אני מתקשה לקבל את ההסבר בילקוט שמעוני, המביע את הערכתו ליעל אשת חבר הקיני, כי מדובר באישה
שעשתה את רצון בעלה - ו"כי מה טיבה של יעל" שואלים חז"ל בילקוט שמעוני, והתשובה, שקשה לי לקבלה, מנוסחת בילקוט שמעוני - "אין לך אישה כשרה בנשים, אלא אישה שהיא עושה רצון בעלה". מצער, שהערכה לאומץ ליבה של יעל עוברת בנתיב של כפיפות קומתה, "שהיא עושה רצון בעלה".
מתוך כאב רב אני מתייחס להתדיינות בספרות חז"ל, המצביעים בבטחה על כך, שהיו יחסי מין בין יעל אשת חבר הקיני וביו הרודנות האכזרית שמייצג סיסרא. כואב לי שההסכמה, כי הייתה מערכת של יחסי מין בין יעל וסיסרא, שאולה מהתיאור שיעל כיסתה את סיסרא בשמיכה.
אני רואה בעצם ההתדיינות זו עלייה על שרטון של רדידות. הכאב הוא שרדידות הדיון הזה התנחלה בספרות חז"ל, הרואים בכיסוי סיסרא ביריעת בד כבסיס מוצק לקביעה של קיום יחסי מין בין יעל ובין סיסרא טרם יעל העזה להרוג את הקורבן השכוב תחת השמיכה, קורבן מותש ממעשה המין טרם יעל הרגה אותו. מצער אותי, שדמיון חסר מעצורים ביקש לקבוע עובדות חסרות בסיס רק כדי להנמיך את שיעור קומתה של יעל ולפגוע בזקיפות קומתה הנשי, לקעקע את שגב עוצמת המעשה ההירואי של יעל.