לקראת יום האישה הבינלאומי, הדמות השלישית של אישה, בה אני בוחר מתוך מסורת ישראל, היא יהודית. דמותה של יהודית חובקת באישיותה עוצמות רבות של אומץ לב וגילויי זקיפות קומה מרשימה ומשוחררת ממוסכמות. יהודית נותנת ביטוי לנחישות מוסרית אל מול גבריות מתרפסת ונכנעת. יאה להתייחס לקראת יום האישה הבינלאומי לזקיפות הקומה הנשית שלה מול גבריות עטופה ברבב מילולי מתרפס חסר עמוד שדרה ומוכן להיכנע בפני צבא האויב ללא קרב.
צר לי, שדווקא הספר, המחבק את הדמות המוסרית-הירואית של גיבורת הספר, הנושאת את השם "יהודית", כלול לתדהמתי רק בספרים החיצוניים למקרא. אני מתקשה להבין, מדוע הספר "יהודית" לא נכלל במקום ראוי לו - במסגרת הקובץ הכולל ספרי תורה, נביאים וכתובים - בקובץ המקודש של ספרי התנ"ך. מקום, שלדעתי, היה ראוי לו.
אומנם יש מקטרגים, אך מסורת ישראל מאדירה את דמותה של האישה יהודית עקב אומץ לבה, הנכרך בסיפור המגולל את הופעת המלך האכזר נבוכדנצר, שחרך את מדינות המזרח התיכון. הולפרנס היה שר צבא בכיר בצבא נבוכדנצר, שפלש לארץ ישראל ושם פעמיו לעברה של הבירה - ירושלים במטרה לכובשה. בדרכו לעיר ירושלים צר הולפרנס בגב הר שומרון על העיר בשם בתוליה.
אחד מאמצעי המצור בהם נקט המצביא הולפרנס היה ניתוק העיר, הממוקמת על גב ההר, מכל מקורות אספקת המים, כדי לגרום לצמא ולרעב ובכך לזרזם להרים ידיים לכניעה. כאן משתלבת דמותה של יהודית, המסכלת את התוכנית הנפשעת של האויב. יהודית היא אישה אלמנה, המרבה לעטוף עצמה בבלואי שק לאות אבל על מות בעלה. בעודה יושבת בביתה וכואבת את כאב אלמנותה בעיר, נעשות בעיר הכנות לקראת כניעה. עוזיה, העומד בראש העיר, ואתו זקני העיר מגלים נכונות להיכנע.
משום מה נמס לפתע כל הרבב המילולי של כוחנות וסגידה לחובה להפעלת כוח צבאי למען עצמאות ישראל. הרבב היהיר של מלל רדוד על חובה להילחם עד האדם האחרון התפנה להסכמה כללית של כל המכובדים לקבל את הצעת ראש העיר ולהיכנע בפני צבא האויב הצר על העיר. יהודית האלמנה כאמור הייתה אישה עשירה. בעלה הותיר לה כסף רב ועבדים ושפחות. ממרום מעמדה הכלכלי, והכבוד הרב שרחשו לה בעיר, נענו לבקשתה לקיים אספה נוספת, בה יהיו שותפים כל נכבדי העיר.
דעה אחרת בקשתה של יהודית מקהל הנאספים באסיפה להקשיב לבקשתה ולעצור את אקט הכניעה. היא דרשה מראש העיר והזקנים הנכבדים לבקש מהצרים על העיר פסק זמן של מספר ימים למחשבה לפני שמחליטים על-כניעה. מרשימה העובדה, שהקהל מאזין לקולה של אישה, ואף בסופו של דבר מאמץ את כל מהלכיה. מרשימה העובדה, שהבוטות הגברית היהירה והמתנשאת מתמוססת מול הסבריה של יהודית.
תיאור הדיון פורס בפנינו את התהום, שנפערת בין יהירות גברית בוטה ובין קול שקול ומדוד של יהודית, האישה היחידה בצוות. מעודד לקרוא את פרק ז' בספר יהודית, בו אנו עדים כיצד קהל גברי, שדקה לפני כן היה שבוי בשגב עוצמה גברית מתרכך ומקשיב לקולה של אישה - מקשיב לקולה של יהודית. לפנינו זקיפות קומה של אישה, שלא תחמה את חייה בד' אמות של חיים נעולים על בריחי ביתה. היא יצאה מהבית ומביעה את דעתה. קהל ללא הבדל מין ומוצא מקשיב מתוך הערכה, גם אם הדוברת היא אישה.
גם כשדעת ראש העיר, דעת מעמד זקני העיר, דעתם של בכירי הקהילה וגם של יתר בעלי התפקידים הייתה ללכת לקראת כניעה, יהודית היא היחידה המשמיעה דעה אחרת. היחידה שמצליחה בכוח נשיותה, עוצמתה הרטורית והרכות המילולית רוויות תבונה לפלס את הדרך לקבל את דעתה - לא להיכנע!! יש מי שימצא בדרכה אבני נגף מוסריים, אך הוא יאמרם רק לאחר המעשה.
יהודית מתגלית בשיא גדולתה. היא מודעת לחולשה המינית של גברים לא מעטים, שלעתים גם גולשת למיניות בהמית חייתית זולה. הם מתמכרים למיניותם ללא כל כבוד לאישה, המביאה אותן לסיפוק מיני. יהודית, המודעת לחולשה מינית בלתי מרוסנת של הולפרנס, מציבה לה מטרה ודרכי ביצוע. הגם שרבים יביעו דעה שהיא עלתה על פסים זנותיים, היא נחושה לבצע מעשה שיצביעו עליו כמעשה לא מקובל, אך לדעתה, במעשה זה היא מונעת כיבוש העיר.
על ההצעה של יהודית ועל המעשה יש הרבה חולקים במסורת חז"ל. אך למעשה הם פוסחים על ההישג הפוליטי והצבאי שהיא השיגה. יהודית ניצלה את יופייה. הסירה מעליה את בלואי בגדי השק המטולאים לאות אבל על מות בעלה, ולבשה ממיטב מחלצותיה ועדייה היקרים ומצאה דרכה לאוהלו של שר הצבא הלפרנס. לא אאריך בתיאור המפורט, שמתאר ספר יהודית מה התרחש באוהל. אסתפק שהבהמיות של הלפרנס כיוונה את יהודית אל המיטה. שם השקתה יהודית את שר הצבא במיטב המשקאות האהובים עליו, וכך במהרה יהודית השתלטה על האירוע.
השפלת הכניעה אין לי עניין בשיח ובשיג החם המלהיט את הכתובים ומעסיק מספר רב של מקורות, האם היה אקט מיני או לא. מה שחשוב לי שכעבור זמן קצר, האדם האכזר, שנתן דרור לבהמיותו, לא הפסיק לגמוא מהיין המשכר, שהרבתה לתת לו יהודית. מה שמעניין אותי, שהוא השתכר מידיה של יהודית בעת הכנותיו למשגל, שהיה או לא היה, מה שהקל עליה במשימתה - לערוף את ראשו.
יהודית, שהייתה שקועה במשימה לא להפסיק להשקותו ביין, יצאה אל הקהל מחוץ לאוהל ובאומץ לב הניפה ראש ערוף של שר צבא, שאיים להחריב את העיר על תושביה.
יהודית סיכנה את חייה. נשקפה סכנה שימיתו אותה מיד בעונש מוות, כי הרגה שר צבא. גם מקורות חוץ מקראיים מגלים, שבהלה אחזה את מחנה האויב שנסוג מהעיר. בזכותה של אישה, ששמה יהודית, שוחררה העיר, ולא נכנעה כפי שכבר החליטו נכבדי העיר.
אומנם ייתכן שהסגירה גופה לאקט מיני שהיה או לא היה, אבל התוצאה הסופית היא חשובה - ניצחונה של יהודית, כשבידיה נמצא ראש כרות של שר הצבא, וצבא האויב נסוג מיד מהעיר. יהודית בכוח נשיותה, חוכמתה, תבונת חייה ואומץ לבה גרמה לכך, שצבא עוין נסוג מעיר נצורה. היא העניקה חרות לעיר נצורה, שאיום בהרס ניצב בפתחה. חילצה עיר, כשהתרברבות גברית יהירה הייתה כבר בדרך להליכה להשפלת הכניעה.
הסגידה ליהירות הגברית של ראש העיר ויתר הנאספים הייתה מובילה לחיים תחת קלגסות זרה. נשיות, המשלבת חוכמת חיים, אומץ לב ותושייה הובילו עיר לחיים ריבוניים. חוכמה, תעוזה ואומץ לב של יהודית הקנו חיי חרות לעיר יהודית על גב הר שומרון. חרות בזכות אישה, שפשטה את בלואי השק, שעטפו את אלמנותה, והגיעה למחנה האויב הישר למשתה שערך שר צבא, שנפל שדוד וכרות ראש בקסמיה הנשיים.
לדברי השבח שלי לדמותה של יהודית ולהוקרתי את ספר יהודית אבקש לשתף את הקוראים בשברירי הרהורים נוספים. את השבת קיבלתי בדרכי שלי - אני עם ספרי: ספר הספרים וספרות ההלכה וזאת תוך בחינת המציאות בה אני חי. לחוויה הנעימה שלוותה אותי בעת קריאת ספר יהודית בשבת, שאבתי עידוד מהכתובים מול אווירה מכוערת השוררת בעמי המקדש את המילים "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". שאבתי עידוד מכך, שקיימת גישה של חכמינו להתחשב גם במצב פוליטי בינלאומי ולתת את הדעת לדעות הרווחות בקרב עמי העולם.
פסיקה חשובה מצערת העובדה ששופריה של ההלכה היהודית, שפילסו דרכם לשררה הפוליטית בישראל, לא אימצו את גישת ההלכה, המצווה ליטול בשיקולים ההלכתיים נתונים כמו - יחסים בינלאומיים, צרכי ביטחון, כלכלה, מצב ישראל בתפוצות. בימים שאנו עומדים בפני הכרעות פוליטיות, חשוב שנתרחק מהגישה של עם לבדד ישכון, ומי הם בכלל הגויים "הערלים שנקשיב להם".
הזיכרון ההיסטורי של האומה קובע לא במעט את יחסה של ההלכה אל הלא יהודים: "וְגֵר לֹא תּוֹנֶה וְלֹא תִלְחֲצֵנוּ, כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ"ב כ'). הרב רפאל שמעון הירש (1808-1888) בפירושו לפסוק הנ"ל: "בתור גרים הייתם משוללי זכויות במצרים
על כן הישמרו לכם - זו לשון אזהרה - פן תעמידו את זכויות האדם במדינתכם, כשם שנהגו בכם המצרים... כל קיפוח של זכויות האדם החי איתכם יפתח שער לשרירות ולהתעללות..." ואף הקדים בגישה זו את הרב רפאל הירש בעל ספר החינוך, המיוחס לר' אהרון הלוי-ברצלונה במאה ה-13, "שחובתנו לראות את האחר, ולאו-דווקא את הגר, החי איתנו באותן אמות מידה, שאנחנו רואים את האזרח".
את הגישה של רפאל הירש ור' אהרון הלוי-ברצלונה אימץ כבוד הרב יצחק איזיק הלוי הרצוג במאמרו "זכויות המיעוטים בארץ ישראל לפי ההלכה". מצד אחד, לצערי, הרב הרצוג קיבל את ההלכה בדבר איסור מכירת קרקעות בארץ ישראל לגויים, אך הוא מסייג וקובע פסיקה חשובה - "
אין זאת אומרת שזה נותן למלכות בישראל את הכוח החוקי לנשל ערבים מאדמתם בארץ ישראל ..." הוא שולל לחלוטין גישה, שאפשרה הפקעת קרקעות בכפרים הערבים". שבעים פנים לתורה, אני אוהב לצלול בים הספרים, ומחפש את הפנים שאני מבקש לשוות לחברה בה אני חי. לכן בימים אלו חשוב לי להאיר את יחסו ההלכתי ההומאני של הרב איזיק הלוי הרצוג למצווה תורה אחת ומשפט אחד וחוקה אחת יהיה לגר ולאזרח הארץ. הרב הרצוג אינו מקבל שמדובר כאן רק בגרי צדק (!!!) כשהוא מדבר על
"גֵּרוּת תּוֹשָׁב - קַבָּלַת שְׁמִירַת שֶׁבַע הַמִּצְווֹת שֶׁל בְּנֵי נוֹחַ" במאמרו "זכויות המיעוטים לפי ההלכה".
בימים טרופים אלו, כאשר לסכסוך הדמים הקשה בין ישראל והפלשתינים יש המבקשים להכניס את המלחמה על מקומות קדושים, חסר לי הקול הצלול של סמכות דתית כיום כמו הרב איזיק הלוי הרצוג, שהלך מאיתנו בשנת 1959 - הדורש
"סובלנות דתית ורגישות רבה שלנו לפולחן של האחר והמקומות שהם קדושים לאחר במסורתו הדתית". כואב לי, שחברה המאמצת ללוח לבה את ספר הספרים וספרות ענפה שהתפתחה בעקבותיו, מאפשרת מהלכים כואבים של יחס בוטה כלפי האחר החי בתוכנו.
טוב בעיני נחמה מצאתי בשבת בכתביו של הרב רוזן, ראש מכון צמת, יד שפירא, אלון שבות, גוש-עציון: ..."ייאמר מיד, למיטב הכרתי אין התורה חותרת שמדינה יהודית תהיה "נקיה" משאינם בני ברית... אין כלל מגמה לגרש את הנוכרים שבינינו, ולפחות אמורים הדברים בגרי תושב על-פי הרמב"ם, איסורי ביאה, פרק י"ד, הלכה ז'".
אני ער לכך שבים הפסוקים ישנן מצוות והלכות, שסותרות את השקפת עולמי, אך באווירת החג ביקשתי לי לאמץ רק את מה שהוא טוב בעיני.